חלק הכי קשה בתקופה הזאת של הבראה והניסיון שלי להאט כדי שאוכל להרגיש יותר טוב זה לראות שהעולם לא עוצר. כולם מתקדמים הדברים קורים ורק אני בעצם בסוג של קיפאון מנסה להבין איך לחזור לתפקד או להבין מי אני בתוך הגוף החצי מתפקד. יש ימים שזה מסתדר לי, היום קצת פחות.

יש מישהי שאני מאוד מחבבת שכתבה ביקורת על איזה סדרה ואני כאילו מרגישה שלא ראינו את אותה הסדרה. זה לא כזה קריטי אבל בגלל שאנחנו שתינו אוהבת את הסגנון ויש לנו עניין ביקורתי כזה של צפייה מנקודת מבט נשית זה היה מאוד מאוד מוזר. זה מה שלפעמים קשה לי לתפוס שלמרות הדמיון יכול להיות כזה פער.

תהיות ליום ראשון בשבוע, יש כל מני אנשים שאני רואה שמקבלים המון יחס ואהבה ברשתות אבל פגשתי לא מעט אנשים שהיו להם דעות ממש מנוגדות לזה. ותמיד אני חושבת האם מי שמפרגן אי פעם באמת ישב איתם על משהו מקצועי או שזה כזה אחוות אחוקים של לפרגן בלי סיבה.

היום אמרתי למטפל שלי שאם שואלים אותי איזה חייה אני אני בעצם חתול רחוב. כי אני תמיד שורדת אבל יש לי נטייה בעצם לקבל את זה שאני אמורה לחיות בהישרדות ולא לצפות לדברים טובים בחיים או שזה ימשיך. זה משהו שקשה קצת להודות בו.

בעוד חודש בן הזוג אמור להשתתף באיזה כתבה שיהיה לו שם איזה 2 דק מסך ויכלול גם את התמונה המשפחתית שלנו. זה חלק ממשהו אחר שהוא עובד בשבילי ובהתחלה ממש זרמתי. אבל עכשיו אני קצת מודאגת. גם כשרוב הסיכויים שבקושי יהיה לי איזה חשיפה או השפעה עלי.

אני לא מעט שנים עוסקת בצורה ישירה ועקיפה בעולמות האתיקה, אבטחת מידע והפרטיות. ואני באמת רגילה לכל מני גיכוכים שעולים שמתחילים לעלות את הנושאים האלה ולנסות להסביר שאפשר גם אחרת. אבל גם אני מדי פעם בהלם שאחרי כל מה שלמדנו בתקופות מהקיצוניות ברשת וai ומסביב כמה אנשים תמימי דעים.

יש איזה קטע של כל הזמן לדבר על זה למה נשים רעות לנשים. אולי אפשר להפסיק אם איזה רומנטיזציה של נשים כאילו כולנו איזה מרים הקדושה ולהבין שיש כל מני נשים וגם גברים רעים לגברים. פשוט יש אנשים חרא. זה לא אומר כלום על יחסים בין נשים כנשים. ומי שחרא זה לא ענין של מגדר.

יש מישהי בעבודה שהתחילה להתבלבל ביני לבין עוד בחורה. הדבר היחיד שמשותף לשתינו- דוברות רוסית. אני עם שיער כהה, היא בלונדינית. אנחנו לא אותו גובה, לא אותו גיל. איתי היא עובדת אולי חצי שנה איתה כבר 3 שנים. אבל היא כל הזמן אומרת לי דברים שברור לי שזה לא קרה לנו במיוחד שזה היה בתקופה שלא עבדנו יחד.

שמעו לעבוד במסעדנות זה קצת לחזור בזמן לאיזה תקופה מאוד מאוד מוזרה. אני שומעת איזה פודקאסט של מסעדנים ויש שם הרבה שיח על העובדים. מצד אחד כולם טוענים שזה שוק של עובדים אבל בתכלס למי שמגיע עם ניסיון אבל לא רוצה להיות סו שף או מנהל כלשהו השכר נתקע ולא מתקדם בכלל אחרי שכר מסוים.

תמיד כשהיתי רואה את משחקי השף והיה שם את האנשים שהיו בקשרים מאוד קרובים עם השפים שעבדו איתם זה היה לי 'צת מוזר. והנה אני מרגישה שהשף שאני עובדת איתו הוא כמו אבא שלי. זה משהו שמאוד קשה להבין עד שזה קורה לך. לא קרה לי בעבר. איזה מוזר זה. ממש חושבת לעצמי איך אני בת 26 היתה חושבת על עצמי שאני קצת מוזרה

המטפל אמר לי איזה משפט וזה לא עוזב אותי כבר שבוע. הוא אמר שגיזלטינג לא מצליח אם אנחנו לא מאמינים לזה ובטוחים בעצמינו. הבעיה שזה מגיע מבעלי סמכות, צאם הרופאים עושים את זה להיות בטוחה ולריב איתם מרגיש כאילו אני משתגעת. זה לא עוזר להיות בטוח בעצמי במצב הזה.

אני כשמישהו בן 23-4 מתחיל איתי, מה יש לכם אני יכולה להיות אמא שלכם. מפורסמים שונים בן 37 בת25 זה הזמן לחתונה. אני מדברת עם מישהו/י בני 28 על משהו בסיסי לפני 10 שנים זה ישר גורם לי להרגיש זקנה כי אין להם מושג על מה אני מדברת. איך מערכת יחסית כזאת בכלל יכולה לעבוד.

אני בת 40 ובאמת שחשבתי שזה כבר לא יקרה לי אבל מתברר שגם בגיל הזה כשאנשים שהתחברת איתם קצת שוכחים ממך זה מבאס אפילו מאוד. אף פעם לא היה לי איזה רצון להסתובב עם מקובלים אבל אנשים שנכנסים לי ללב ולא מרגישים אותו דבר זה מאוד מבאס.

אני ממש מתלבטת מה לעשות עם החתולה. ניסתי להחליף לה אוכל בנתיים רק גרמתי ל2 החתולות להקיא כי הן לא היו רגילות לאכול. עדין רזה מדי ונושמת מהר מדי. היא אוכלת המון אבל ממש המון. אבל כאילו יש לה חור והכל נעלם בלי שזה משפיע עליה ועל הרעב. היא כמעט חזרה לעצמה ולקחת לוטרינר אולי ידרדר את זה שוב. אוף

המצב כרגע שאני מרגישה כאוס וחוסר שליטה על כל תחומי החיים שלי. אז החלטתי שכדי להחזיר לי הרגשה של שליטה אני אשקיע בסטייל לכל יציאה מהבית עם כל הבלינג והרעש. וזה לא משנה שזה רק בשביל לקחת את הילדה לבהס, ללכת לסופר או ללכת לעבודה שבה אני מחליפה למדים ממליצה בחום לכולם לנסות זה באמת עובד לשפר את המצב

חושבת לפתוח פרופיל באחת הרשתות שיקרא "משבר גיל ה40 שלי" ולהתחיל לעלות עליו מחשבות מטומטמות שישי לי לאחרונה. אז מה הדברים שמתקשרים או קרו סביב גיל 40 שלכם, תנו לי עוד רעיונות

2 המטפלים שאני מטופלת אצלם דרך מכבי הם גברים צעירים. כמובן ששניהם במילואים כבר מעל חודש. וכשיוצא לנו לדבר אני מזהה דיכדוך שעובר עליהם. זה מוזר לי קצת שאני לא יכולה לעשות כלום, זאת סיטואציה כל כך מוזרה. מרגישה גם מוזר לעשות את הפגישות שלנו במצב הזה. אז למרות שהציעו לי להפגש בזום דחיתי וחיכיתי

ועוד היום שהיה. נכנסת לסופר בכניסה סבתא רנדומלית. רגע עצרי אני רוצה להסתכל טוב טוב עליך ועל מה את לובשת. מעבירה מבט מהכף רגל עד הראש. אהבתי, ממש אהבתי את החיבור בין הכל. בין התסרוקת ועד לתכשיטים. זה מאוד יפה מה שאת לובשת. אני: תודה 😁😱🤔 בראש: מה זה אומר על הסטייל שלי שהוא סבתי😂

שולחת הודעה לחברת ילדות אחרי שמלא זמן לא הצלחנו לדבר. היא אא כן בדיוק עברתי ניתוח אחרי שגילו לי סרטן אבל אני ממש אחלה. בדיוק חוגגת בחתונה ומחביא את הצינורות. אוהבת את האישה הזאת שתמיד מצליחה להגיד משהו שנשמע זואה בקלילות. כמו כן הרגשתי חברה גרוע ממש.

מאז שהתחילה המלחמה החלטתי להתמקד ביום יום לא לחשוב על יותר מדי קדימה ובאמת שזה יחסית עבד לי. התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. עדין היתי בדכאון אבל כבר נהנתי מהרגעים החמודים שכן קראו. ואז התעוררתי בבוקר ונראה לי שזה נגמר. הראש לא מסוגל יותר להתמקד רק בהיום בלי לחשוב על העתיד. <

חגגנו גם יום נישואים וגם יום הולדת 40 של בן הזוג במלחמה הזאת. זה בעיקר אומר שלא חגגנו בכלל. אז החלטתי לבקש מחברים שלו וידאו של כמה שניות לברכה. ויש חברים טובים שלו, אנשים צעירים מאוד שלא מצליחים לעשות את ההקלטה הזאת. אני לא מבינה את זה בכלל. אתם מדברים כל יום כמעט בוידאו🤦

קצת אוורור מחשבות על התהליך הזה של לחיות בלי ארון של התמודדות נפשית. - לפני כמה זמן עבדתי עם מישהי ממש אחלה והתחברנו. תוך כדי שיחה שיתפתי אותה על הסיבות שחזרתי לעבוד במטבחים. לפני חודש ראיתי שיש לי קצת ימים למלא ושלחתי לה הודעה שאלתי עם היא צריכה עוד ידיים בתור השפית. מאז לא קיבלתי תשובה ושכחתי

אחד הדברים שאני מתרגלת עם עצמי זה לא להתבייש לשתף על המצב שלי. אם אני רוצה למצוא עבודה או פרויקט או להכיר אנשים חדשים זה חייב להיות שאני לא מסתירה את המצב שלי. אבל למרות שאנחנו כבר 3 שנים למלחמה וכבר 6 שנים אחרי קורונה וכולם יודעים לדקלם קבלה והבנה של אנשים שמתמודדים עם בעיות נפש המצב הוא ממש לא שם

מרגישה שהמטפל שלי הרבה יותר קצר ופחות קשוב בתקופה הזאת. מצד אחד בני אדם וזה וברור לי שזה לא קשור אלי ישירות. מצד שני זה ממש מוזר לי. פתאום מרגיש לי שזה לא עובד התקשורת בנינו. האם זה אומר שאני צריכה לחפש מטפל חדש? כי באמת שאין לי כח לזה

עברתי לכירורגית שד אחרת כי זאת שהיתי הולכת אליה מלאה מדי ואי אפשר לקבוע אליה תור כל חצי שנה. עכשיו הכירורגית החדשה אומרת שבגלל שאני כבר מעל 40 אני צריכה ממוגרפיה. הקודמת אמרה שהמחקרים החדשים פחות ממליצים על הבדיקה בגלל שזה גם לפעמים מגדיל סיכוי. ואני לא בטוחה מה לעשות

עשיתי סלפי באוטו. ואז ביקשתי מצאט שישנה לי את הרקע. הוא החליט על הדרך גם לסובב את הפנים שלי לכיון אחר. אבל בתכלס זה היה ממש נראה דומה אפילו נקודת חן הוא שמר. החלפתי את התמונה בפייסבוק בלי יותר מדי מחשבות, ופתאום מבול של תגובות על התמונה. ועכשיו אני מרגישה שעבדתי על כולם כי לא כתבי שנעזרתי בצאט. 😭

יש איזה סוג של ארגון/עמותה שהרבה זמן אני מחכה להתנדב שם. מדובר על משהו מאוד אקדמי ומקצועי. סוף סוף חזרו אלי לגבי תהליך ואני בהלם שזה התהליך ולא מצליחה להבין למה שהארגון יבחר בתהליך כזה. תהליך שאין בו שום למידה עלי כמי שרוצה לתרום לארגון. מאוד מבאס אותי וגורם לי לערער בכל מה שראיתי שפורסם מהארגון הזה

אני רואה את אהבה היא עיוורת בנטפליקס כולם פה מתעסקים בזה שהם לא הטעם של הבחור/ה. אני אף פעם לא היתי הטעם של מי שיצאתי איתם. ן אבל בגלל הביטחון זה לא הפריע גרם לי להרגיש פחות. חבל רק שאיבדתי את הביטחון שלי בתוך המלחמה עם הכאב ואת האמונה שלהיות מוזרה ולהיות אני זה לא יותר מדי למי שלא מכיר אותי.

נגיד ובישלתי באירוע אבל בגלל כל מני סיבות לא ממש צילמתי את השולחן עם כל המנות בצורה טובה כדי לעלות לעמוד העסק. האם זה סבבה שביקשתי מai שיצור לי סרטון בצורה טובה עם התמונות שכן צילמתי? או שזה בעייתי אתי?

מגיע לאירוע נטוורק אומרת לעצמי בראש: אל תדברי על בת כמה את והקשיים שלך. תציגי את עצמך בקצרה כמו פעם בקטע מקצועי בלבד. כולם פה מוצלחים וצעירים הרבה יותר. גם אני: הי אני בילי ואני בת 40🤦 מתחבאת מהעולם המקצועי שאני אוהבת בעבודה במסעדה, כי התעייפתי.>

כמובן שגם התחייבתי לעוד אירוע לעזור בהפקה. ולהגיע לכנס. מה שמאוד שימח את המטפל שלי. ואחרי שהצלחתי להגיע לאחד האירועים הברזתי מהכנס. עוד 2 אירועים לפניי. זה שהאירוע שעבר היה ממש כיף לא עזר לרמת החרדה שלי מאירועים הבאים.

יש איזה שבוע קשה של דאון אז התחייבתי הפעם להגיע ליום הולדת לחבר וגם לארגן איזה ערב. ועכשיו הגוף שלי בהתנגדות נוראית ודכאון משטלת עלי. ניסתי למצוא איזה כח עזר ללא הצלחה. מקווה שאצליח לעמוד בהתחייבויות וזה ברמת יעזור לי ולא ארגיש רק ממש גרוע.

אז אחרי שהוטרינר לא ממש נתן איזה אבחון ובעיקר הרגשנו שהמצב מתדרדר, החתולה חזרה קצת לאכול ולהתנהג כמעט כרגיל. היא עדין מאוד מאוד רזה ויש דברים שהיא מתקשה לעשות. אבל הכי כואב לי שהיא הפסיקה לישון עם הבת 7. כאילו עכשיו היא כל הזמן הולכת אחרי לכל מקום גףכגי להגיד לי תודה.

פעם ממש אהבתי את הסדרה התעשייה של HBO. לא יודעת אם זה העונה ה3 או המלחמה אבל עכשיו היא פשוט בלתי נסבלת בעיני. יש בה הרבה יומרנות וכובד שhbo אוהבים להוסיף גם במקומות שלא נדרש. כאילו to much drama של אנשים משועממים קצת מזה שהם לא צריכים לחיות במלחמה.

תמיד כשהיו שואלים אותי לגבי עבודה בלחץ אמרתי שכל מי שעבד בפס במסעדת שף יודע טוב מאוד מה זה להתמודד עם לחץ. המסעדה מוציא מאנשים דברים כל כך גרועים. כמות האגו והתנהלות סביב פולחן ואגו טריפ של השף הם הזייה. כאילו ברמה של פיטורים בכל מקום אחר.

אנחנו כבר שבוע כל יום לוקחים את אחת החתולות לוטרינר וכל יום חוזרים עם עוד תשלום וה מצב שלה לא משתפר. כבר התעצבנו והחלטנו פשוט לא לחזור. ביקשנו רק שירידו לה את הצינור של נוזלים. ופלא המצב שלה ישתפר.

אז בדקתי מה היה איתי ב2016. ובאמת שכלום לא היה מעניין. ממש שנה משעממת. כמה שנים אחרי לאומת זאת זה היה דיכאונות ומחלות וכל הכיף של היום התחיל. אז היסטורי שלי זה זוכרת ב2016 חשבת שהכל יכול רק להשתפר. תחשבי על זה שוב. #הומורשחור

אני מנסה להוציא את עצמי בכח מה דכאון ברגעים שאני עוד מתפקדת כבן אדם. אז עכשיו קבעתי כמה פגישות עם חברים מפעם שידרשו ממני גם להתעמת עם הבריחה שלי מלדבר על המצב הבריאותי שלי. שכרגע הפך. לנכות שאני כבר לא יכולה לברוח ממנו. בשיחה עם מטפל גם נפלה לי ההבנה נוספת ולא נעימה.

ראיתי את הסרט "האנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" והמסקנה שלי שגברים לא יכולים להיות במאי של סרטים שמבוססים על נובלות שנכתבו על ידי נשים. תמיד יש ניונסים שמתפספסים שם בעומק הדמיות וזה יוצר תסריט וסרט בינוני. כמובן שאותו במאי לגמרי יכול להצליח עם תסריט אחר זה לא על היכולת אלא על הורטיקל הספציפי.

אני לא ישנה טוב בלילה כי אני חולמת סיוטים. מה כוללים הסיוטים אתם שואלים: 1.אני בסופר, סוף סוף עושה קניות שדחיינתי אבל התור לא נגמר וכולם חופרים מסביב. 2.אני אמא לתינוקת. התינוקת גונבת לי ביס מסנוויץ בגיל 2m עושה עלי קקי בפגישה ובזמן שאני רצה למקלחת, אני חושבת אבל למה הסכמתי לקרוא לה דאפי. ‎

כל פעם שאנחנו הולכים לא משנה לאן עם הבן זוג ויש שם לאן לטפס הוא מטפס ועושה את כל העיליות והקפיצות עם הידיים. מה שמצחיק הוא ששנייה אחרי רואים את האבות האחרים גם מנסים. כאילו הם חיכו לסימן להתחרות אבל אף אחד לא דיבר על זה בקול.

אני בת 40 וכביכול צריכה להפסיק להיות תמימה ולדעת לשחרר אנשים שמתנהגים אלי לא יפה גם אם אני אוהבת אותם או חשה אליהם אמפטיה. אבל אני כל הזמן ממשיכה עם להיות נחמדה למי שלא מגיע. בעיקר על חשבון עצמי

מישהי שלא אהבה שעניתי לה על העקיצה שלה החליטה להגיד לי: בטח הית ילדה מוכה או עשו עליך מלא חרם. למה את עונה מה אין לך חוש הומור. עכשיו בהחלט עברתי חרמות ואני לא מפחדת מברייונים. עצוב שאנשים ממשיכים להיות בריונים ולא לומדים שום דבר כשמתבגרים. אישה בת 40 שחושבת שזה משפט הגיוני.

תמונה חדשה כי מתחילים 2026 ופרחים כי אני צריכה את הזמן הזה לפרוח. הכי קיטשי ולא קשור אבל אולי זה סוג של לוח חזון שלי, אולי אזמן לי ככה קצת תקופה אחרת.

יש המון דברים בחיים שלי שהתבשו וקצת גורמים לי לאיבוד זהות עצמית. אבל הגילוי שאני אדם של אנשים גם במצב הכי גרוע שלי הוא דבר כל כך מוזר שאחרי שנים של הכחשה אני חושבת שאולי זאת התכונה החזקה שלי.

דברים הזוים שקורים בחיי: האיש שממליץ לי על הטיפול התרופתי החדש נגד כאבים - המוכר שאני קונה ממנו אוכל מוכן לשבת. האישה שעוזרת לי עם עורך דין - מישהי שאני קונה אצלה בחנות. אני לוקחת תרופות לצינון למישהי אחרת שהכרתי כי אני קונה אצלה בחנות. העולם והאנשים יכולים להיות דבר נפלא עם רק היה פחות מלחמה.

בנתיים אני ממש כועסת על המנהלת שלי שהיא גם היתה חברה שלי עוד לפני אולי לא הכי קרובה אבל בכל זאת חברה. ואומנם היא עוזבת אבל אני לא בן אדם שטוב לשמור דברים בבטן. ובמצב שלי כעס זה כבר מצב טוב כי כבר שנה זה או עצב או אדישות. אז רגש חדש זה משהו. רק שכבר שכחתי מה עושים עם כל הכעס לאן אני מכוונת את זה?

כלום לא עצוב, הכל כרגיל רק ההפך

מצד אחד כשאני עובדת במסעדה יש ממש מעט רגעים שאני עצובה. מצד שני הכאבים התחילו להתגבר. זאת עבודה קשה מדי לגוף הכואב גם ככה שלי. אז החלטתי שהשבוע אני אעבוד רק יומיים. אבל זה אומר בעצם שאני עצובה וכמעט ולא מתפקדת עד שאחזור לעבוד. והפגישה עם פסיכולוג כרגע בעיקר מרוקנת אותי עוד בבכי.

דכאון קווים לדמותו. השנה שמעתי מוזיקה רק 7 ימים במשך שנה שלמה. שזה בערך 8 שירים ליום. כולל ימים שאני נוסעת עם הילדה ויש שם לפעמים שעה של מוזיקה שלה. זה כל כך נדיר בשבילי שקשה לי להסביר. יש לי שעות של נסיעות שעברו בשקט מוחלט עם מחשבות שלי. מקלחות וסידורים בבית ללא רגע של משהו משמח.