טוב, הבוס שלי אמר לכולם בצוות שאנחנו צריכים להתחיל להשתמש בימי החופשה שלנו כי בסוף השנה מורידים את סף הצבירה השנתי, אבל אין לי אף תוכנית לחופשה ואין לי מה לעשות עם יום חופש רנדומלי. אז מה אני עושה?

ניצלתי גל של אומץ בעקבות פגישה עם הפסיכולוג ועשיתי מיד את המשימה שהוא נתן לי לשבוע, שהיא לעשות משהו ספציפי שהתחמקתי ממנו בגלל חרדה לא רציונלית. הבעיה היא שעכשיו שעשיתי את הדבר הזה, יש לו תוצאות ואני צריך להתמודד איתן, והפגישה הבאה עם הפסיכולוג היא רק עוד שבוע 🫠

פיתחתי לעצמי הרגל עם השנים - בסביבות 21:30 אני עוזב את המחשב או מה שזה לא יהיה והולך להתקלח, ואז אני נכנס למיטה, רואה קצת טלוויזיה, עושה דואלינגו, קורא והולך לישון. פתאום עכשיו הבנתי שבבית שלי אני לא חייב לעשות את כל זה במיטה. אני יכול להתקלח ואז ללכת לסלון לראות טלוויזיה ולקרוא. גיים צ'יינג'ר.

היא סבבה והכל אבל היא אומרת "קודם שתהיה פה תחבורה ציבורית טובה ורק אז יהיה אפשר לסלול נת"צים"

אני חושב שבחודשיים האחרונים אני מממן כמעט לבדי את עליאקספרס לפי כמות החבילות שהגיעה ועוד תגיע אלי

זוכרים את הסלון העצוב עם שני הכסאות והשטיח המכוער? אז עכשיו הוא נראה ככה. חסרים: פוסטרים על הקיר מעל הספה ווילונות. מה אומרים?

כשהייתי ילד, לחברה של אבא שלי היו 4 מנויים של מכבי תל אביב. בעקרון זה היה שמור ללקוחות, אבל מדי פעם, אולי פעם בשנה, הוא היה מביא שני כרטיסים לי ולאח שלי. אלו היו רגעי הבונדינג היחידים בערך שהיו לנו - מתמקחים על המחיר של 4 חבילות גרעינים, עומדים על הכסאות ביד אליהו ושרים "נהנהנה נהנהנה אההה מכבי!"

לפני כמה שנים ישבתי עם המשפחה של ההולנדית וסיפרתי להם על הרעיון שהיה לי לדוקטורט שלעולם לא יצא לפועל. הם ישבו מרותקים, שאלו שאלות, התעניינו. עכשיו אני פה עם המשפחה שלי והנושא עלה, אז סיפרתי שוב את הרעיון. לא הצלחתי להשלים משפט. כולם נכנסו לי לדברים, שינו נושא, סיפרו בדיחות על חשבוני. יחי ההבדל.

כמה החיים שלי עצובים מאחד ועד יש לי שישיית בירה במקרר שקניתי כשעברתי כי חשבתי שאני אארח אנשים אבל אף אחד לא בא לפה מאז

הדיאטה הכי טובה היא להיכנס לוולט ולראות את המחיר של מנת נודלס הכי פשוטה שיש שבאירופה היתה עולה לי איזה 10 יורו במקרה הכי גרוע

אחרי שבועיים שאני גר בדירה הזאת אני מתחיל טיפה להתרגל לרעיון שזה הבית שלי. ועדיין כל פעם שאני מתקלח פה אני מרגיש שאני ב-airbnb

אני לא מסוגל לראות את אותו סרט או פרק בסדרה פעמיים, אני גם לא מתלהב מלקרוא ספר פעמיים. אבל אני מסוגל לשמוע את אותו שיר מאות ואלפי פעמים. אפילו שירים ממש ארוכים (ובתור חובב פרוג, הם בקלות יכולים להגיע לאורך של פרק בסדרת טלוויזיה). זה קטע מוזר במוזיקה.

ביום שישי, אחרי ההצפה בדירה, אח שלי וגיסתי נשארו לשבת אצלי עוד איזה חצי שעה להרגע. בזמן הזה, אחותה של גיסתי התקשרה אליה בשיחת וידאו, סתם ככה כי היה לה משעמם. הן לא דיברו על כלום, היא פשוט סתם היתה איתנו בחדר. ואני, שנראה לי שדיברתי עם אח שלי בטלפון אולי פעמיים כל חיי, תוהה איך מגיעים למצב הזה

תקשיבו, לגור לבד זה נחמד והכל, אבל החשש העיקרי שלי מהסיפור הזה זה שזה יהפוך אותי לזקן אקסצנטרי כזה. כאילו, אני כבר מדבר לעצמי ושר בזיופים תרגומים גרועים של שירים של אלטון ג׳ון, אז דמיינו מה יקרה בעוד עשר או עשרים שנה של חיים ככה

לא חזרתם מארוחת שישי אצל ההורים רק כדי לגלות שהדירה החדשה שלכם הפכה כולה לבריכה עירונית, עם 5 ס"מ של מים בכל חדר וחדר בגלל צינור שהתפוצץ בשירותים? הרווחתם

כמה זמן אני בטיפול כבר? שנה וחצי? מצד אחד אני מרגיש התקדמות מסוימת בכל מני תחומים. מצד שני, מרגיש שאנחנו די חוזרים על אותם דברים, בעיקר בגלל שאני חוזר תמיד לאותם מקומות. מעניין איך עושים התקדמות ממשית ומשמעותית. אולי אין כזו.

יאללה, הרהיטים שקניתי מגיעים ביום חמישי ואני סופסוף אוכל להיות לא הומלס בבית של עצמי

לראות את המונדיאל ממש מחדד לי את ההבנה ששכחנו איך זה להיות שמחים. הכל פה צריך להיות "למרות ש" או "דווקא כי". אין פה שמחה, אין פה כיף.

לשותף שלי (לשעבר) היו כל מני הרגלים מוזרים. למשל, הוא היה משתמש בכמות פסיכית של נייר מגבת. למשל, הוא היה עוטף כל דבר במקרר בשקית ניילון. אתם לא מבינים כמה נחמד זה לחיות כשהפח לא מפוצץ בניירות רטובים, שהמקרר נקי ואפשר לראות מה יש בו, שלא צריך לקנות 16 גלילי נייר מגבת כל שבוע, ושהבריטה תמיד מלאה

יש ספסל אחד בפארק, מתחת לעץ שקמה גדול, שצופה למגרש כדורגל. לא חשבתי על הספסל הזה כבר חמש עשרה שנים. אז הוא היה הספסל בחלומות שלי. היתה לי אז פנטזיה, רומנטית כזאת, מטופשת מעט, שאשב על הספסל ואכתוב, ואולי תהיה שלכת, ואולי תהיה רוח, ואז תבוא לה אישה ותפריע. תשאל מה אני כותב, תתחיל שיחה.

אני הרבה פעמים חושב על הקורקינט כמשהו שמגביל אותי, אבל היום, בזכות חברים שגררו אותי לבירה ונקניקיות על הים, נזכרתי איזה חופש אדיר זה. לא צריך להצטופף עם נוסעים אחרים באוטובוס, לא צריך לחפש חנייה. ובאמת נזכרתי כמה כיף זה לשבת עם חברים במקום פתוח וקצת רחוק מהבית, לשתות בירה ולראות את השקיעה.

יש איזה כנס מקצועי באקספו בת"א. כל הצוות הגיע ב-9 וחצי. אני, שאין לי רכב כמובן, חשבתי שאוכל להגיע עם אוטובוס. חיכיתי שעה לאוטובוס שאמור להגיע כל חצי שעה, כי כמובן ששניים הגיעו ביחד, ואז בדרך חזיתי בכל כשלי התכנון העירוני של רגעתיים במלא תפארתם. קיצר, אגיע כשהכנס יגמר.

אוקיי, בואו נתמקד בחיובי - פיניתי את כל הארגזים מהדירה, פתחתי את כל התריסים והחלונות בבית, ויש רוח ויש אור, ודי נעים פה כבר עכשיו. הרהיטים שהזמנתי, וילונות ושטיחים חדשים יעזרו מאוד, אבל אני מתחיל קצת להרגיש את הפוטנציאל שכולם ראו ואני לא.

אני לא לוקח את זה טוב בכלל, שתדעו. יש סיבה שבחרתי לברוח מהארץ לפני שהכל התחיל במרץ. אני לא חי עם זה טוב. אני לבד וחרא לי ואני בדירה חדשה והכל לא מוכר וכל צליל מקפיץ אותי ואני בגדול רוצה קצת לבכות ושמישהו יחבק אותי, אבל אין כזה.

טוב זהו, נגמר לי. אני ער מ-6 בבוקר, הלכתי 12 אלף צעדים, הרמתי, סחבתי, נסעתי הלוך ושוב, ניקיתי, פירקתי, הרכבתי, תליתי וחיברתי. אם יש אזעקות בלילה יש מצב שאני פשוט לא אשמע אותן

טוב יאללה כוסאומו, עוברים דירה

מחר יום המעבר. אני מודה שהמעבר הזה מדכא אותי. אני עדיין לא מתחבר לדירה החדשה שלי ומרגיש שאף אחד לא מבין אותי כשאני אומר שאני פשוט לא אוהב אותה. לא יודע, מקווה להתעורר בעוד איזה חודש כשכל הרהיטים והדברים שלי יהיו שם ופתאום להרגיש שהיא הבית שלי, אבל כרגע היא בעיקר חשוכה ועם קצת ריח של עובש

בא לפה טכנאי, מתקין איזה רכיב חדש במזגן שהתקלקל, עומד לידי בזמן שאני עובד, שואל אותי במה אני עובד "מה אתה יוטיובר?"

פתאום נפלה עלי ההבנה (אל תשאלו למה ואיך דווקא עכשיו) שכל הנשים בחיי שהייתי מאוהב בהן נולדו בחודש יוני. עכשיו, אני לא מאמין באסטרולוגיה, אבל אולי זה הפילטר שאני באמת צריך לקיופיד!

ההורים שלי, שלזכותם יאמר שהם מאוד עוזרים לי בתהליך מעבר הדירה, כנראה חושבים שאני עדיין סטודנט מסכם ועני, כי הם כל פעם מופתעים מכל מני דברים בסיסיים שמשום מה הם חושבים שאין לי. כמו מיקרו, כמו שואב אבק, כמו מפה לשולחן. אני נראה עד כדי כך חסר תקנה?

מהיום אני רשמית עושה סקוואטינג בדירה שהיא לא שלי

אני אורז ואורז ואורז, והארגזים הולכים ונערמים, וזה לא מרגיש שהחדרים שלי מתרוקנים

ב-2 בלילה אני יכול להודות שהיום הזה גמר אותי. כל העצב ותחושת הפספוס, הלחץ והחרדה מהמעבר, הבדידות, חוסר הבהירות לגבי העתיד, תחושת האובדן והכשלון ורגשות הנחיתות והשנאה העצמית והכל הכל ביחד נוחת עלי תמיד ב-2 בלילה ביום חמישי.

הייתי אמור להיות ממש עכשיו בפריז, בהופעה שהיא אירוע חד פעמי, עם חברים (שנסעו בלעדיי והלכו למסעדת שני כוכבי מישלן). במקום זה אני פה בבית אוכל קוטג' ונעקץ ע"י יתושים.

המצאת המצלמה שינתה ממש את פני האמנות, כי פתאום לא היה טעם לנסות לצייר או לפסל משהו בצורה ריאליסטית, מה שהיה נחשב עד המאה ה-19 לפסגת האמנות. משם האמנות ניסתה יותר להביע רגש או רעיונות בעזרת אבסטרקטיזציה ודיקונסטרוקציה של סגנונות קיימים (לדוגמא קוביזם). קיצר, AI ומוזיקה. מעניין אם ילך לאותו כיוון

יושבים פה במשרד שני חבר׳ה ומקשיבים מהרמקולים שלהם למוזיקה מהמשחק הקוריאני המוכר מייפל סטורי, כאילו השנה היא 2005 ולאנשים אין אוזניות

אני היחיד שחושב שלמילה ״כבאי״ יש ממש הרבה יותר סקס אפיל מאשר לשם העאלק וואסאחי ״לוחם אש״? כל ילד חולם להיות כבאי, אף אחד לא אומר ״אני רוצה להיות לוחם אש!״

בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, אולי אי פעם, אני הולך לעשות DNF לספר. ולא סתם, אלא ספר של איזה 1000 עמודים שכבר קראתי קצת יותר מחצי ממנו במשך חודשיים בערך. הסיבה היא שלקח לי בערך חודשיים לקרוא 500 עמודים, אז אתם מבינים שממש ממש לא התחשק לי לקרוא אותו ובכל זאת ממש ניסיתי

טוב קניתי את רוב הרהיטים לסלון בסכום קצת פסיכי בעיניי, ועכשיו אני מת מפחד שדברים לא יתאימו/יהיו גדולים מדי/סתם יהיו מכוערים. פאק מי לעבור דירה זה מלא לחץ. השתדלתי לבחור דברים אוניברסליים ויחסית timeless, אבל אוףףףףף בחירות זה קשה

הפסיכולוג שלי הציע לי לנסות קורס מחזאות כי זה משלב גם יצירתיות וכתיבה וגם עבודה עם אנשים והתקרבות וקבוצה להיות חלק ממנה. ומה אני אגיד לכם, אני אשכרה שוקל את זה. לא כתבתי תסריט בחיים שלי.

לחיות במדינה הזאת זה התקף חרדה מתמשך ואני בכנות לא יודע אם זה ססטיינאבילי לאורך זמן

התייעצתי קצת עם קלוד על שינויי UX לאיזה עמוד שבניתי. נתן רעיונות טובים, אז אמרתי לו יופי, אני מאשר את זה, בוא נבנה את זה. ואז החצוף הזה אומר לי ״אלו הצעדים שאתה צריך לעשות כדי לבנות את זה, תעשה 1.2.3. ותודיע לי כשזה מוכן״ בואנה יא חוצפן זו העבודה שלך! בשביל מה אני משלם לך?!

אמרתי יאללה, בוא נתן הזדמנות לחנות שהיא לא איקאה והלכתי לבדוק קצת רהיטים בכל מני חנויות מפורסמות יותר ומפורסמות פחות. וואלה עכשיו אני מבין למה כולם קונים באיקאה.

חתמתי עכשיו על 30 ומשהו צ'קים וזה הרגיש כמו אימונים לקראת היום שבו אהיה סופר מפורסם ואנשים יעמדו בתור כדי שאחתום להם על הספר שלי 🥲

תוך כדי שיחה עם הפסיכולוג היום הבנתי שאחת הבעיות שלי עם המעבר דירה היא שאני מרגיש שזה כישלון. לא סתם ירידה ברמה, ממש כישלון שלי ושל החיים שלי.

רק רציתי לספר לכם שלקראת מעבר הדירה הלכת היום, שוב, לאיקאה (ודי בטוח לא בפעם האחרונה בשבועות הקרובים), רק שהפעם בישראל ולא בהולנד ו... היתה חוויה סבירה לחלוטין באופן מפתיע

השותף שלי עובר דירה ביום ראשון (ואז יפסיק להיות השותף שלי). הוא לא התחיל לארוז עדיין. אפילו לא גרב. לא נראה לי שהוא הפנים את העובדה שזה לא משהו שעושים כזה בלילה לפני כמו שיעורי בית.

יש רגע בפייט קלאב שבו אדוארד נורטון מבין שהקיום שלו חסר משמעות כי הוא רק חי כדי לרדוף אחרי שולחן הקפה החדש של איקאה. חשבתי על זה עכשיו בזמן שהסתכלתי לי בקטלוג של איקאה בנסיון להרגיש טוב עם עצמי

הלכתי לראות את הדירה שאני כנראה עובר אליה. דירת סבתא, עוד עם המעקה בחדר שינה כדי לעזור לקום מהמיטה. משהו במקום הזה עושה לי מועקה בחזה שאני לא יודע להסביר. היא במצב טוב, במחיר טוב, במיקום טוב. יש מעלית, יש מקלט מטר מהדלת. אין לי שום דבר להתלונן עליו, ועדיין משהו בבטן שלי לא נותן לי להרגע.

אז אה... איפה קונים ספות בימינו? דגש על ספות נוחות. רוצה ספה שאני אפול עליה בסוף יום וארדם בלי לדאוג ללכלך אותה או משהו. עדיף עם שזלונג. כל הספות החדשות שראיתי אצל חברים היו לא נוחות בעליל, ולטעמי גם לא נראו כזה טוב