ילדים בגן של הילד כשהם רואים את ההורים באים לקחת אותם: אמאאאאאאאא!!! אבאאאאאאאאא!! *ריצה* *חיבוקים* *בכי של געגועים שהסתיימו* הילד שלי כשהוא קולט שאני נכנס לגן לאסוף אותו: לאאאאאאאאאאאא אבל עוד רציתי לשחקקקקקק אבל יש פה עוד ילדים אבל למה עכשיו??????

אחת המסקנות הפחות חשובות שהיו לי מההופעות בשווקי הכריסטמס בצ'כיה זה שלהקות א-קפלה ממש יכולות להופיע בלי לעשות ביטבוקס. ראיתי איזה עשר ואף אחד מהם לא אילץ את הקהל לשמוע אותם עושים את זה. הטכנולוגיה קיימת.

אנ'לא אשקר, אחרי שמישהו התנהג כמו מטומטם זה מהנה לאללה לראות אותו חוטף מכה כתוצאה מעוד מעשה טפשי שלו

אני צריך כל פעם להזכיר לעצמי שכל פעם שאני מוחק הודעה כדי לתקן שגיאת כתיב / לנסח יותר ברור, אני כנראה אייצר עוד שלוש שגיאות אחרות בהודעה המתוקנת

מבין הדברים שלא נהיים יותר קלים בחו"ל, פרידות אחרי ביקור. כיף שמבקרים אבל התחושה של הפרידה כל פעם צורבת ומודגשת מחדש.

ביליתי את היום בפארק מים על גבול אוסטריה. אל הקהל דובר הגרמנית הם פונים באמצעות בריכות של מים טרמליים ואל הקהל המקומי הצ'כי הם פונים בזה שבאמצע הבריכה הזאת יש בר עם בירה מחבית. זה כל כך הזוי להיות בבריכה בארבעים מעלות עם בירה צוננת, אבל חוויה מומלצת עשר מתוך עשר.

יש פער עצום בין כמה שהמחזמר קאטס הוא בלתי נסבל, מתיש ולא מהנה לבין כמה שהשיר memory הוא קלאסיקה על-זמנית

יש ימים שאני רק מחכה שיעברו ויש ימים שבזמן אמת אני נוסטלגי אליהם ותוך כדי שהם חולפים אני רק מקווה שהזמן יקפא לעוד כמה רגעים. אז לכמה ימים הקרובים אני ממש אשמח לטיפה אוויר ושהזמן קצת יתעכב, יאט ויאחר. אבל הוא לא, אז אני מנסה לספוג ולהתמוגג מהזיכרונות שעוד לא נוצרו.

טוב גירשתי אותו קיבינימט מהבית שלי. אני עדיין אצטרך שהוא יבוא לסיים את התיקונים אבל נשבר לי הזין מבן אדם שלא מכבד שום גבולות שאומרים לו. עשר פעמים אני מסביר לו שאני לא פנוי והוא התקשר אליי 4 פעמים והגיע פיזית פעמיים. פעם שלישית פתחתי וצעקתי.

נמאס לי מהכל עזבתי את כל הכאוס והלכתי לשוק כריסמס לשמוע מקהלות ולשתות משהו חם וחריף

אם רוצים לוודא שהראש שלי יסרב לעשות מטלה מסוימת פשוט מציגים אותה בתור "נו זה ממש קל רק תרים טלפון ותסגור את זה מה אתה מסתבך זה דקה תסגור את זה כבר"

מחשבות שנעות בין איך לנסח את עצמי בצורה נחמדה לבין איפה יש מקום טוב לקבור את הגופה שלו אם הוא עוד פעם אחת עושה את אותו דבר שמאה פעם אמרתי לו לא לעשות

בקיצור, אני שוב במסעדה הודית עם הילד והאכלתי אותו מרק דאל כי זה הגיע חם ואז אחרי כמה ביסים הוא לקח את הכף והתחיל לאכול לבד כי הוא נזכר שהוא ילד גדול. אחרי כמה ביסים לבד הוא הסתכל עליי ושאל אותי בחיוך זדוני קל עד בינוני "רוצה ביס?" ולפני שהספקתי לשאול חזרה "מה" הוא עשה לי אווירון עם כף מרק לפה.

הקו הדק בין האם הוא באמת עד כדי כך מטומטם לבין אם הוא משחק אותה אידיוט רק כדי לנסות להתעלל בי כי אני כבר לא בטוח שאפשר להיות כזה מטומטם בתור איש מקצוע ועדיין להיות מועסק. אפשר, אבל עד כדי כך?

יש משהו בלתי נסבל בקבוצות פייסבוק של ישראלים בחו"ל באופן אינהרנטי אבל בשנתיים האחרונות חצי מהפוסטים בכולן זה וריאציה של "היינו במסעדה והם שאלו בסוף אם נרצה לתרום לילדים בעזה!! כולם אנטישמים פה!!!"

הם לא התחילו כלום וכבר אני שונא אותם ורוצה שיתפגרו

הבנתי מה מציק לי כל כך בכל הבדיחות שנשענות על תמונות ai מעבר לכל חשיפת היתר שיש כרגע ובעתיד הנראה לעין לתמונות ai. בבסיס של כל הבדיחות האלה המספר מסביר לך את הבדיחה תוך כדי שהוא מספר אותה. תנו לי לעשות את הקפיצה המחשבתית בראש, זה לא מצחיק אם אתם מסבירים לי מה מצחיק.

אני לא מצליח לתקן כלום. כל היום אני מנסה לתקן וכל היום דברים נשברים וזה הגיע לרמה שאני מאבד את השפיות שלי. פשוט רע לי, בא לי שדברים פשוט יישארו תקינים בלי להישבר שוב ושוב ושוב שלא באשמתי.

אני לא חושב שאנשים שכותבים בימין מודעים לכמה גם עכשיו החיים קצת יותר מעצבנים כשאתה שמאלי וכל מוצר שלישי בערך טיפה לא מסתדר לך ביד ומלא דברים כתובים הפוך כי אתה מחזיק אותם מהצד השני. זה לא אקוטי, אבל זה עוד אבן לשק האבנים שרוב האנשים לא צריכים לסחוב.

אחד הדברים שקורים לי מדי פעם זה שאני משתדל להכניס אנשים אאוטסיידרים לשיחות אם אני רואה אותם בצד של המעגל. במיוחד בסטינג של עבודה כשאני רואה כאלה שלא מקשיבים להם. הבעיה היחידה זה שזה בערך 70-30, ברוב המקרים זה עובד טוב ומשפר את הדינמיקה בחדר אבל בחלקם מגלים מהר שיש סיבה שאף אחד שם לא הקשיב להם.

מאז הקיץ והקאמבק של המיגרנות חזרתי להיות בלתי תקשורתי בעליל. אני מוצא את עצמי חוזר לאנשים אחרי חודש וזה כמו מירוץ שאני תמיד מפסיד בו בסוף. הקטע שאני סוג של יכול להחליט להיות תקשורתי. הבעיה שזה יהיה על חשבוני. אני פשוט אכלה את כל המשאבים הפיזיים והנפשיים שלי על תקשורת במקום על לחיות ולתפקד. בעיה.

מצד אחד, אני נהנה לאחרונה לשחק באלקטרוניקה, מצד שני, השילוב של אדהד ואלקטרוניקה זה דרך יפה לראות דברים מתפוצצים, נשרפים או סתם מתקצרים

הא וכרגע המזרקה מול התאטרון עוד לא נכנסה לשנת החורף כשמתחילים השלגים והגשם הכבד אז יש לנו כמה שבועות ספורים שאפשר לראות את המזרקה פועלת עם הגלגל הענק ברקע

בתקופת החגים לפני הכריסטמס מרימים בפארק שלידי גלגל ענק לכמה חודשים ואז הנוף מהחלון שלי משתפר פלאים

איזה פעמיים בשנה יש הופעה בינלאומית טובה בברנו אבל כשזה קורה אני משתדל ללכת, אז היום ביקר סטינג ונתן הופעה ממש מעולה עם הטריו שלו,הוא, הגיטריסט הוותיק שלו דומיניק מילר והמתופף כריס מאס (שהיה מעולה, בטח בהתחשב בזה שהוא מתופף הרבה שירים שניגן במקור סטיוארט קופלנד שהם כל כך טכניים וקשים לחיקוי).

אני כל כך מלא בשמחה על השחרור, כל כך מלא בזעם על כל מה שקרה עד פה, וכל כך חושש ממה יקרה מפה, גם עכשיו שנראה שהמלחמה אולי סופית נגמרה

מעניין אם יש ישראלים בלי תחושת לפני/אחרי לחיים שלהם מהיום שכולנו חווינו לפני שנתיים

אם אני רואה בטיקטוק או אינסטגרם קאבר שמתחיל במשחק מילים על השם של השיר אני מעביר לפני שהשיר מתחיל

אני תוהה אם רק לי יש דחף לנסות לצעוק ליד חירשים כדי לבדוק או שזה דחף אנושי כללי

הייתי עם הילד בפראג ובשלב מסוים הוא התחיל לומר שהוא רוצה שכבר נחזור לבית ואחרי שהתעלמתי כמה פעמים הוא הסתכל ואמר לי "לא נראה לי שאתה יודע איך חוזרים לבית" עם חיוך גדול. טוב נו, אז עכשיו אנחנו ברכבת. אני אראה לו שאני כן יודע.

זה מפתיע כמה שירים אני מכיר של the shadows למרות שמעולם בחיי לא בחרתי לשמוע אותם

מי שהמציא תיקים לילדים על גלגלים שמסיעים על הרצפה במקום לשים על הגב הוא מנוול שמצא מודל עסקי שנשען על זה שהמוצר נאבד בערך כל פעם שילד יוצא עם התיק מהבית

הלכנו לארוחת חג במרכז של קהילה היהודית והיה חגיגי ונחמד מאוד. שתהיה שנה עם קללות מינימליות ונסבלות לכולןם

שנה טובה היה אנטישמי

זה רק אני או שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים נרגעו עם כל הירידות וההשמצות וסוף סוף מודים שרינגו היה מתופף אש?

יעדים ומטרות לטווח הארוך זה חשוב והכרחי אבל זה לא עוזר אם בטווח הקצר המטרות האלה מונעות ממך להתקיים

אין הרבה דברים שאני בז להם כמו היפים סאחים. הזן הכי גרוע של היפים והזן הכי גרוע של סאחים. איך לעזאזל מצאתי את עצמי חבר עם כל כך הרבה היפים סאחים שמציעים לי כל היום להריח שמנים ארומטיים מסוגים שונים בזמן שהם רוקדים במעגלי תיפוף כשהם אפילו לא על בירה. החברים האלה אנשים נהדרים ובלתי נסבלים בו זמנית.

כשאני פתאום מקבל חמש שיחות ברצף ממשפחה וחברים אני מבין שהופצה רשמית השמועה שאני במצב רפואי שמוגדר פח זבל בוער

בהמשך לכל הדיונים על רצח פוליטי ובמנותק מהחדשות של האירוע הנוכחי, מעניין אותי לשאול מה העמדה שלכןם בקשר לשאלה מתי זה נהיה לגיטימי לחסל את היטלר? באיזה שנה? אחרי איזה אירוע רצח פוליטי נהיה אמצעי התנגדות ליגיטימי או שאין נקודה כזאת ובעיניכם רצח פוליטי הוא תמיד פסול? זה לא gotcha, באמת תוהה

איך אני מתמודד עם גל המיגרנות הנוכחי? תודה ששאלתן, אתמול התעוררתי כולי מכוסה בזיעה קרה, מסוחרר ומבולבל ומהתסכול נכנסתי לאמבטיה עם מכונת תספורת והורדתי בדקה את הרעמה בשיער ואת הזקן. לא נראה מדהים אבל יותר טוב ממה שהייתם מצפים על סמך התיאור של מישהו עם ורטיגו מעביר על עצמו מכונה עם עיניים חצי סגורות.

אמא שלי לוחצת עליי לבקר בארץ בחגים אבל ככל שהיא אומרת את זה, ככה אני מבין שאין לי שום רצון, נכונות או יכולת נפשית לבקר בישראל. אני מקבל התקף חרדה רק מהמחשבה על להיות בארץ. בגדול, לבקר בישראל שקול אצלי בראש ללהניח יד על כיריים רותחים. אני מרגיש את הכוויה כשאני חושב על זה.

היחסים שלי עם השכן הצמוד אליי ממש מוזרים. הוא אחלה והכל אבל אין לנו שום נושאי שיחה מלבד היי. אנחנו אומרים שלום שלום ואז לא יודעים מה לומר אחד לשני וסתם בוהים בתקרה ומקווים שהמעלית תעצור כבר כדי שנוכל לומר ביי ולהיעלם עד הפעם הבאה שנצטרך להיתקל אחד בשני במפגש אוקוורד שכזה.

הילד בא אליי עם לוח של חיות והשמות שלהם ואומר לי כזה "אבא אני לא זוכר את השיניים שלהם" ואני כזה, השמות? "לא, השיניים!". בקיצור אני כבר איזה עשרים דקות מראה לו שיניים של זברות וג'ירפות

לא יודע איך עובר לכם השבוע אבל אני עם מיגרנות, התקפי חרדה ונאבק באף כדי לא להידרדר לסינוסיטיס - או במילים אחרות, עונת מעבר. סעמק.

כואבת לי כתף ימין אחרי שאתמול תופפתי איזה שעתיים וזה מכה אחרת כשזה כאב ממאמץ ולא סתם כאב כרוני. מזכיר לי למה הייתי מביא את עצמי לקצה מבחינה גופנית, זה ממש מקל כשכל הגוף מתרכז בכאב אחר שהרווחתי מסתם הבולשיט שנולדתי איתו.

עכשיו שהילד כבר יותר מעשרים קילו אני מתחיל להבין מאיפה יוצא לאבהות המילה הופה כל פעם שהילד עולה או יורד מהידיים

מה הקטע שאנשים מתעצבנים על דעות גם כשהדעות הן על דברים רנדומליים שלא משפיעים על זה שמתעצבן ולא מושפעים מהאדם שמחזיק בהן. למה אכפת לי שלאיזה הייטקיסט יש דעה גרועה על מיחזור או ייבוא ספות? הוא לא עוסק בזה, הוא סתם מישהו עם דעה כספורט או תחביב. אני מבין לצחוק עליו, אבל למה להתעצבן? למה לקחת אישית הכל?

מה בעצם הסיבה שכבר חמש שנים כל פעם שאני מחליט לפתור סופית בעיה שמציקה לי, היא מתפצלת לשניים במקום להסתיים?

קטע מוזר לגבי חוקים בישראל זה שהיה לי תמיד יותר קל בתור ילד בן 12 לקנות אלכוהול מפיצוציה מאשר בתור בן 25 אחרי שעה 23:00. למה בעצם הם מכבדים כל כך הרבה יותר את החוק על השעות מאת החוק על הגיל?

אפשר לזהות שמאלנים אמיתיים שהם מכבדים לשון פנייה גם כשהם מלכלכים מאחורי הגב