אם אני רואה בטיקטוק או אינסטגרם קאבר שמתחיל במשחק מילים על השם של השיר אני מעביר לפני שהשיר מתחיל

אני תוהה אם רק לי יש דחף לנסות לצעוק ליד חירשים כדי לבדוק או שזה דחף אנושי כללי

הייתי עם הילד בפראג ובשלב מסוים הוא התחיל לומר שהוא רוצה שכבר נחזור לבית ואחרי שהתעלמתי כמה פעמים הוא הסתכל ואמר לי "לא נראה לי שאתה יודע איך חוזרים לבית" עם חיוך גדול. טוב נו, אז עכשיו אנחנו ברכבת. אני אראה לו שאני כן יודע.

זה מפתיע כמה שירים אני מכיר של the shadows למרות שמעולם בחיי לא בחרתי לשמוע אותם

מי שהמציא תיקים לילדים על גלגלים שמסיעים על הרצפה במקום לשים על הגב הוא מנוול שמצא מודל עסקי שנשען על זה שהמוצר נאבד בערך כל פעם שילד יוצא עם התיק מהבית

הלכנו לארוחת חג במרכז של קהילה היהודית והיה חגיגי ונחמד מאוד. שתהיה שנה עם קללות מינימליות ונסבלות לכולןם

שנה טובה היה אנטישמי

זה רק אני או שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים נרגעו עם כל הירידות וההשמצות וסוף סוף מודים שרינגו היה מתופף אש?

יעדים ומטרות לטווח הארוך זה חשוב והכרחי אבל זה לא עוזר אם בטווח הקצר המטרות האלה מונעות ממך להתקיים

אין הרבה דברים שאני בז להם כמו היפים סאחים. הזן הכי גרוע של היפים והזן הכי גרוע של סאחים. איך לעזאזל מצאתי את עצמי חבר עם כל כך הרבה היפים סאחים שמציעים לי כל היום להריח שמנים ארומטיים מסוגים שונים בזמן שהם רוקדים במעגלי תיפוף כשהם אפילו לא על בירה. החברים האלה אנשים נהדרים ובלתי נסבלים בו זמנית.

כשאני פתאום מקבל חמש שיחות ברצף ממשפחה וחברים אני מבין שהופצה רשמית השמועה שאני במצב רפואי שמוגדר פח זבל בוער

בהמשך לכל הדיונים על רצח פוליטי ובמנותק מהחדשות של האירוע הנוכחי, מעניין אותי לשאול מה העמדה שלכןם בקשר לשאלה מתי זה נהיה לגיטימי לחסל את היטלר? באיזה שנה? אחרי איזה אירוע רצח פוליטי נהיה אמצעי התנגדות ליגיטימי או שאין נקודה כזאת ובעיניכם רצח פוליטי הוא תמיד פסול? זה לא gotcha, באמת תוהה

איך אני מתמודד עם גל המיגרנות הנוכחי? תודה ששאלתן, אתמול התעוררתי כולי מכוסה בזיעה קרה, מסוחרר ומבולבל ומהתסכול נכנסתי לאמבטיה עם מכונת תספורת והורדתי בדקה את הרעמה בשיער ואת הזקן. לא נראה מדהים אבל יותר טוב ממה שהייתם מצפים על סמך התיאור של מישהו עם ורטיגו מעביר על עצמו מכונה עם עיניים חצי סגורות.

אמא שלי לוחצת עליי לבקר בארץ בחגים אבל ככל שהיא אומרת את זה, ככה אני מבין שאין לי שום רצון, נכונות או יכולת נפשית לבקר בישראל. אני מקבל התקף חרדה רק מהמחשבה על להיות בארץ. בגדול, לבקר בישראל שקול אצלי בראש ללהניח יד על כיריים רותחים. אני מרגיש את הכוויה כשאני חושב על זה.

היחסים שלי עם השכן הצמוד אליי ממש מוזרים. הוא אחלה והכל אבל אין לנו שום נושאי שיחה מלבד היי. אנחנו אומרים שלום שלום ואז לא יודעים מה לומר אחד לשני וסתם בוהים בתקרה ומקווים שהמעלית תעצור כבר כדי שנוכל לומר ביי ולהיעלם עד הפעם הבאה שנצטרך להיתקל אחד בשני במפגש אוקוורד שכזה.

הילד בא אליי עם לוח של חיות והשמות שלהם ואומר לי כזה "אבא אני לא זוכר את השיניים שלהם" ואני כזה, השמות? "לא, השיניים!". בקיצור אני כבר איזה עשרים דקות מראה לו שיניים של זברות וג'ירפות

לא יודע איך עובר לכם השבוע אבל אני עם מיגרנות, התקפי חרדה ונאבק באף כדי לא להידרדר לסינוסיטיס - או במילים אחרות, עונת מעבר. סעמק.

כואבת לי כתף ימין אחרי שאתמול תופפתי איזה שעתיים וזה מכה אחרת כשזה כאב ממאמץ ולא סתם כאב כרוני. מזכיר לי למה הייתי מביא את עצמי לקצה מבחינה גופנית, זה ממש מקל כשכל הגוף מתרכז בכאב אחר שהרווחתי מסתם הבולשיט שנולדתי איתו.

עכשיו שהילד כבר יותר מעשרים קילו אני מתחיל להבין מאיפה יוצא לאבהות המילה הופה כל פעם שהילד עולה או יורד מהידיים

מה הקטע שאנשים מתעצבנים על דעות גם כשהדעות הן על דברים רנדומליים שלא משפיעים על זה שמתעצבן ולא מושפעים מהאדם שמחזיק בהן. למה אכפת לי שלאיזה הייטקיסט יש דעה גרועה על מיחזור או ייבוא ספות? הוא לא עוסק בזה, הוא סתם מישהו עם דעה כספורט או תחביב. אני מבין לצחוק עליו, אבל למה להתעצבן? למה לקחת אישית הכל?

מה בעצם הסיבה שכבר חמש שנים כל פעם שאני מחליט לפתור סופית בעיה שמציקה לי, היא מתפצלת לשניים במקום להסתיים?

קטע מוזר לגבי חוקים בישראל זה שהיה לי תמיד יותר קל בתור ילד בן 12 לקנות אלכוהול מפיצוציה מאשר בתור בן 25 אחרי שעה 23:00. למה בעצם הם מכבדים כל כך הרבה יותר את החוק על השעות מאת החוק על הגיל?

אפשר לזהות שמאלנים אמיתיים שהם מכבדים לשון פנייה גם כשהם מלכלכים מאחורי הגב

עד כה הדבר הכי קשה בהורות זה שלפעמים צריך להתעקש ולהציב גבולות כשכל כך יותר קל ונגיש להיכנע

וזהו, יין. איך אני מת על הקסם הזה של שמרים.

טכנית כל סרט עם כלב הוא במידה מסוימת המופע של טרומן עבור הכלב

אני לא יודע מה הקטע, הילד מסוגל לאכול סלקטיבית הכל, כולל דברים שהוא ממש אוהב, חוץ מאוכל הודי. פיצה, מוקפץ, וייטנאמי, צ'כי, איטלקי, חומוס או מה שלא יהיה הוא אוהב אבל כשאני מזמין אין לי מושג אם הוא יאכל או ישאיר את כל המנה, אבל בהודי? אפשר לחתום שהוא ירוקן את הצלחת ויבקש עוד. לא ברור לי עדיין למה.

שיט כתבו על ברנו במאקו

איך אני אוהב לשים דוקו וכשהוא נגמר לשים לב שלא התייחסתי לזה שהוא היה ברקע בכלל. עם אקדח לרקה אני לא אצליח לצטט שורה ממנו.

התחילה אצלנו העונה של הבורצ'אק אז אתמול הצטיידתי. יין צעיר של תחילת הסתיו עם שמרים חיים שממשיכים לתסוס אז עוד יומיים הוא יהיה מושלם. בינתיים זה מיץ פירותי וטעים עם מעט אלכוהול (4-5 אחוז בדרך כלל).

הלכתי לראות כליזמרים כי למה לא

וכמו שעון המיגרנות חזרו. הבעיה בלופ הזה שאני כל כך מכיר אותו ויודע בדיוק איך זה ממשיך אבל אין לי שום יכולת למנוע מזה להמשיך לשם עד שהקריסה מגיעה לכדי מיצוי. הולך להיות ספטמבר מאתגר.

אולי קצת #פוליטיקה אבל באמת הרבה יותר ברמה האנושית הכי בסיסית, כל כך כואב לי כל פעם לגלות עוד מישהו שאני אוהב ומעריך שנפל לתוך רטוריקה פאשיסטית-ג'נוסיידית

לא יודע מה הניע אותי לומר לילד בן 4 "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר" אבל הוא הסתכל אליי במבט מזועזע ושאל "מה" ועניתי לו "אין לי מושג, עזוב"

אני צריך להכריח את עצמי לטייל. זאת אומרת, אני רוצה לטייל, אבל אני גם צריך להכריח את עצמי.

אני תוהה אם אני אי פעם אתרגל לרעיון שאני הולך לפסטיבל או אירוע פתוח ולא עושקים אותי בשתייה וחטיפים. כל פעם שאני משלם איזה 15 שקל לבירה וצ'יפס אני נזכר שזה לא מספיק לחצי בירה בפארק הירקון.

אני אוהב אמני ג'אגלינג כי זה תמיד מרשים ומעודד לראות סטלנים בתפקוד כזה גבוה

כל פעם שאני נכנס ללינקדאין אני מרגיש צורך להתקלח. שוקל לכתוב פוסט "עשרה דברים שלמדתי על חיוביות רעילה מלגלול בפידטק בלינקדאין 💾💊"

אני מסכים איתך. אני מסכים גם איתך. הא זה סותר להסכים גם וגם? בהחלט, גם עם זה אני מסכים. כזה אני. מסכימן.

אזהרת טריגר. חזרתי לפצוע את עצמי בלי לשים לב. כבר חודש שאני מעמיק את החתכים בכפות הידיים כל פעם שאני מאבד ריכוז, ואז אני לוחץ את העור ומרגיש את הכאב שפעם היה מכוון, כדי להכהות כאבים אחרים, את המיגרנות, את הראש, את השרירים, ועכשיו, זה רק הכאב של החתכים והרבה ריק שנותן מקום לכל הכאב, שהיה, שיש ושיהיה.

אין הרבה דברים מאולצים ובלתי מצחיקים כמו הפתיחה של ספיישלי סטנדאפ לפני שהם עולים על הבמה

אם אין לי ברירות בנושא, די לשאול אותי במקום לומר לי. אין לי בעיה שצריך לעשות דברים מסוימים, אבל אם אין לי ברירה אלא לעשות אותם, זה ממש מרגיז כשזה כאילו נשאל למרות שאין לי פה ברירה.

איזה נדיר זה לראות תמונה של זוג ולחשוב "וואו מה הוא עושה איתה" ולא להיפך

טיפ למתקדמים: אם ילד בן 4 נוסע לכיוונך באופניים ובבירור לא רואה אותך, האסטרטגיה של לעמוד במקום ולשים ידיים קדימה בגדול מבטיחה את זה שהוא יכנס בך

יש איזה אחת בטיקטוק שעושה הייפ מן למוזיקה קלאסית ואני לא חושב שאני יכול להמשיך לשמוע מוזיקה קלאסית בלי מישהי שצועקת ברקע "ואצ'ווו סיייי" ו"היי וואהה וואהה הייי"

אני יודע יותר מדי טוב לקום אחרי נפילה אבל מתחיל להימאס עליי לחזור לרצפה כל פעם

אחת הטראומות של אדהד/טיזם למיניהם זה שכבר בתור ילד אתה יודע שגם כשאתה בסדר עדיין לא יבינו וינסו להאשים ולהעניש אותך. זה למה כשעולה פקח בתחבורה ציבורית אני מרגיש התקף חרדה אפילו שתמיד יש לי כרטיס בתוקף או כששוטר מחליף איתי כמה מילים אני כבר מכין את עצמי בראש ללילה במעצר. אין כבר סיבה, אבל זה ככה.

לדעתי יש לנו איזה שנתיים-שלוש עד שחתול AI זוכה באוסקר

איזה מוזר זה שפעם היינו מבקשים ממפורסמים חתימה פיזית כדי להוכיח שפגשנו אותם כי לא היו מצלמות בשלוף

אמנם זה במקור קיבל מעט מאוד לייקים אבל כל אחד שעשה לייק הושפע מספיק כדי להקים להקה