לפני שלושה שבועות קרתה לנו טרגדיה-זוטא והתינוק איבד את גו הארנבוני שלו. 😕 הוא אמנם הצליח ללכת לישון בלעדיו (להפתעתי) ואפילו בלי דרמה משמעותית גלויה, אבל מאז הוא נשמע ממלמל מדי פעם "גו גו" בעצב ניכר. 🥺 ואז! היום! מישהי פרסמה ב"אמהות לא אוגרות" ארנבון זהה למסירה! 💪 אבל מישהי ביקשה אותו לפניי! 😔 😔😔

כשאבא שלי היה טס לנסיעות עבודה הוא היה נאלץ לפעמים לקחת עניבות, ונהג לבקש מהשכן שיקשור עבורו אותן מראש. עד! עד!!! שהמשימה הזו עברה אלי כי למדתי לקשור עניבות בצופים 😁

שאלה למבינים: האתר של המשרד שלי יושב ב<שם>.קום, ומסיבה שלא לגמרי ברורה לי אני מחזיקה גם את <שם>.קו.יל. יש בזה טעם או שאני סתם משלמת כפול? (זו לא הוצאה גדולה וממילא הוצאה מוכרת, אבל אם זה מיותר זה מיותר)

ההימור שלי שבסוף מערכת החינוך תפתח ללימודים רגילים בשעה 10. (ההימור שלי בסבב הקודם היה שהמלחמה תמשך 3-4 ימים אז יש מצב שכדאי לקחת בערבון מוגבל את תחושות הבטן שלי)

מה אני אגיד לכם, יותר כיף לי לקבל מלקוחות הזמנות לפרמיירות בדוקאביב מאשר הזמנות לשימועים ברשות האוכלוסין (מה גם שבסוף הסרט יש לי קרדיט ברולר ובסוף השימוע יש לי כאב ראש). וכל זה כדי להגיד שאם יוצא לכם לתפוס את הסרט "יהיה אשר יהיה", אל תהססו.

בגלל המלחמה יצא שהיקף העבודה שלי הצטמצם, אבל בחיי - איזה כיף זה לא לעשות דברים ברגע האחרון.

יש הערב בהיכל התרבות מופע חזנות ופסטיבל דראג. מהר! אל האלכסליבקמוביל!

אין מה לעשות אני בחורה פשוטה. רואה 501 מידה 24 בחנות, קונה 501 מידה 24 מהחנות.

מי אמר שלא היו לי הישגים היום

כמה אני סובלת מדיסאוריינטציה? ירדתי בלונדון מיניסטור ואינסטנקטיבית רציתי להוציא את האפפ ניווט כדי להגיע להיכל התרבות. אני גרה בתל אביב 16 שנים. גרתי באבן גבירול פינת מרמורק 4 שנים. עבדתי. בהוברמן. פינת. הבימה. ארבע. וחצי. שנים.

אתם רואים בלגן, הילדים שלי רואים מטבח בבנייה, אני רואה את האפשרות לשבת על הספה ולהשתעל את נשמתי בלי הפרעה

מישהי שאני עוקבת אחריה הפכה לאחרונה לאם ושמתי לב שאני כמעט ולא רואה יותר ציוצים שלה אז הנחתי שהיא שקעה לה באמהות. ועכשיו גיליתי שבטעות אינפלתי*. 🤦‍♀️ * או יותר סביר, התינוק שיחק עם הטלפון ואינפל אבל זה מרגיש כמו להאשים את הסטודנט

יש ימים כאלה, שאני יוצא מבית משפט ויודעת שעשיתי משהו טוב בעולם. איזו הרגשה מדהימה זו. לא יודעת אם זה שווה הכל, אבל זה בטח שווה הרבה.

האושר שהוא שפעת קיץ - לא לדעת אם יש לך חום או שפשוט חם

הרכבתי ברווזוני*. אני כשירה לחיי הגן. *את המודאגים מפיתוח היצירתיות שלי אעדכן שאמנם את הרעיון הכללי קיבלנו מהאפפ אבל בהעדר חלקים מתאימים, ומשהבן ארבע נטש אותי על רקע ויכוח אודות עין, נאלצתי ממילא "לחשוב בעצמי"

הלכתי לחתונה של בת של קולגה וקיבלתי *כל כך* הרבה מחמאות על איך שנראיתי עד שלא יכלתי שלא לתהות כמה סתמית אני נראית בשגרה

איזה מטורף זה שמה שמוגדר כשכר לימוד שנתי "לעשירים בלבד" זה שכר לימוד קונבנציונלי של פעוטות בגן פרטי במרכז

יש לי משימה נוקדנית ומשעממת (לחבר נתונים של ארבעים איש משתי טבלאות לאחת) ואני עושה את זה ידנית עם דף ומרקר ומקלדת וכיוון שסיימתי אתמול את העונה השנייה של הסמויה כולי בוויב של פרזבלוסקי

וגם! פתחתי את הבוקר בשיחת טלפון עם עו"ד שביקשה להתייעץ באיזה עניין ושאלה אם במקרה במקרה יצא לי לבדוק פעם [שאלה משפטית נורא ספיציפית] ותשובתי הנונשלנטית הייתה "במקרה במקרה פרסמתי מאמר בדיוק בנושא הזה" 😇

רציתי לכתוב "כל הפחדים כולם", אבל אלהים יודעת שיש כל כך הרבה פחדים לחשוש מהם בשנים האחרונות. אז פחד. אחד. מסוים. לא הייתי רוצה להפגש בלהקה נחושה כל כך בסמטה חשוכה. גם לא בשדה מואר, למעשה.

יש איזה AI שמאפשר לצלם ערימת לגו והוא מחזיר הצעת בנייה והוראות? (נדמה לי שמישהו דיבר על זה פעם אבל אולי זה היה דיבור מסוג "הלוואי שהיה" ואולי בכלל חלמתי הכל)

כמה אני מדחיינת משימה שמנג'סת לי עוד מלפני המלחמה? ביומיים האחרונים עדכנתי את האתר של המשרד, ניידתי קרן פנסיה ישנה, טיפלתי בחסכון של הילדים והוצאתי דרישות תשלום ותזכורות לתשלום בכל התיקים הרלוונטים. שוקלת לפלוש לפולין.

הרגשתי אמא ברמה גבוהה כי הסנדלים הגיעו שלשום והילדים יצאו לגנים לבושים גם בהתאם למזג האוויר וגם בהתאם לגודלם וגם זכרתי להחליף את בגדי ההחלפה לבגדי קיץ, ואז הילד חטף טנטרום כל כך מפואר בדרך לגן, שבשלב מסוים שאלתי את הזוג שנעץ בנו מבטים וצחקק(!) ממכוניתו שבפקק אם הם רוצים פופקורן. כן, באמת שאלתי.

היום גיליתי שלנענע יש פרחים. עם כמה שזה הגיוני, איכשהו ממש הופתעתי.

הצליל האהוב עלי בימים אלה הוא צליל הנשימות העמוקות של שני קטנטנים ישנים בשלווה. שווה כמעט רק לצליל כרסום אוכל של שני קטנטנים ערים (כן, זו האישיות החדשה שלי).

את ההופעה של שבן עם רכטר ובנאי פספסתי בגלל המלחמה. את ההופעה של תיסלם על חומות ירושלים, אחרי שכבר הגענו עם ארבעים אלף איש אחרים והיה חשמל באוויר שלימד שזו תהיה הופעה מהסוג שיהפוך למיתולוגי, פספסתי כי התינוק בכה והעיר אותי.

אני ליד הילד שכמעט ונרדם וככולו נשימות רכות ומתוקות והחדר שליו ופתאום רעש מנוע שנשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו התחלה של אזעקה וצנח לי הלב לתחתונים

הכנסת סוף סוף טרחה להעביר מתווה פיצוי על נזקי המלחמה האחרונה ואם חישבתי נכון, הפיצוי שאני זכאית לו מכסה את דמי השכירות של החודש וחצי שבהם המשרד עמד ריק. וזהו.

השלב המוזר הזה בהוראה כשאני מדברת עם סטודנטים על עבודה שהגישו ושמחה על טעויות (מסוג מסוים) כי זה אומר שהם כתבו אותה בעצמם.

הכי הכי בשולי הדברים, אין יותר בשולי הדברים מזה, קחו קצת ימינה מהשוליים של הדברים אבל - בכל פעם שמפרסמים את התמונה של יאיר גולן נושא את "נאום התהליכים" אני מתחרפנת שסגן רמטכ"ל מסתובב עם מדים שלא מתאימים לגזרה שלו.

מעניין באמת למה לא שמעתי רדיו בבוקר בחודשיים האחרונים! (נזכרתי כי דורי המניאק שם שיר עם צליל מדויק של אזעקה)

איזה שירות VIP זה להיות תינוק. אתה מתעורר בבכי במיטה רטובה ותוך שבע דקות הצוות מתקתק אותך לבגדים יבשים, סדין נקי, בקבוק קטן ועוד מלטף ואומר לך שהכל בסדר.

הגשימו לילד חלום קטן והוא קיבל ליום ההולדת לגו חיות-מספרים. סיכמנו על ספרה ליום אבל הוא כל כך התלהב ונהנה שאחרי כלב-אחד הרכבנו גם את ברווז-שתיים (ועכשיו הוא נרגש מדי בשביל ללכת לישון 🫩)

אני מזהה כאן דפוס מסוים

לקינוח דיון בתביעה של לקוחות דרפורים - צהריים במסעדת דרפור.

דברים שעשיתי היום: התווכחתי עם עו"ד בשאלה האם מרכאות בתחילת ובסוף טקסט אכן מבהירות שמדובר בציטוט. דברים שלא עשיתי היום: אכלתי משהו חוץ מקרואסון שוקולד. ברכבת. בתשע בבוקר.

S01e01 הגיע הזמן לבדוק אם זו באמת עדיין יצירת אמנית אדירה

השתמשתי במם הזה כדי להסביר לסטודנטים איך פונים למרצה *והם לא זיהו את הרפרנס*. בשנה השנייה שזה קרה העפתי אותו מהמצגת והבנתי שאני רשמית זקנה.

בדוק מישהו ב-88 שם פלייליסט "כוורת, יוצאי כוורת ובני ביתם" והלך לעשות על האש

אני קצת אמביוולנטית כלפי שלומי שבן אבל השורה "הילדים גדלו מעט / אתה אוהב אותם כמעט / כמו שאהבת זמן פנוי" היא באמת מהמדויקות שנכתבו בשנים האחרונות על הורות

קצת אביב בדרך למשרד

שכנעתי את הילד שהוא רוצה עוגת רכבת מתוך הנחה שמדובר בארבעה מלבנים אחד ליד השני ואפילו אני מסוגלת לזה. החזיקו לי אצבעות כי כשלון יהיה מביך ועצוב

אולי תהיה פעם שאצליח לשמוע את "לשיר איתך" בלי לצהול בראש כשמגיע סולו הסקסופון "יאללה ירוסלב!" אבל היום לא יהיה היום הזה. לא לא.

הגיע אחד משלושת הימים האלה בשנה שמצדיקים שמלה קצרה עם שרוולים ארוכים, ובתזמון מעולה עם הסניקרס החדשים ששמרתי לסוף המלחמה

את יום ראשון פתחנו בסירוב נחרץ של הילד ללכת לגן (אחרי שבחמישישי הוא הלך בשמחה). כמה נחרץ? אבא שלו לקח אותו חזרה הביתה. מי אמר שאין יתרונות בשיתוק של עולם התרבות 😒

משימותי לשעתיים וחצי הקרובות עד שהתינוק חוזר מהגן: לפרק את כל השקיות מהחודש וחצי בגלות, להחזיר את הסלון למצב תפקודי (כלומר לאסוף את חלקי הפאזלים שמחכים מסוף פברואר), למלא איכשהו את המקרר ולפני הכל - לקנות תירוש כי הילד מקבל שבת בגן. קאן איי דו איט? לא נראה שמישהו שואל אותי!

מנפלאות החזרה לגנים - שני ילדים ישנים עם אפס דרמות בדרך.

אני יודעת שמה שאני צריכה זה למצוא פסיכולוגית, פיזיותרפיסט ומאמנת כושר חדשה כשם שאני יודעת ששום דבר מזה לא יקרה ואני פשוט אתמודד לבד עם הכל כמו תמיד

אנחנו משתדלים להמעיט בהזמנות ועוד יותר להמעיט בשימוש בוולט אבל חזרה הביתה אחרי כמעט חודש וחצי למקרר ריק (אבל באמת ריק) ואחרי שבוע אכילת כשלפ, מצדיקה הזמנה מגורקה קיטשן כמו שמעט דברים מצדיקים הזמנה מגורקה קיטשן.

לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך מובסת