להקיא בפה זה לא ציורי כמו שזה נשמע. אל תשאלו וגו'

פיד, איפה אפשר להתנחל חד פעמית בנעימים לכמה שעות טובות של עבודה באזור פתח תקווה-תל אביב?

בא לי... משהו

ככה רציתי להגיע לנסיעה הגדולה ב-2022. ככה רציתי לצאת. חזקה, בכושר, מרגישה טוב, חטובה. זו גלילאו שרציתי לראות במראה אז וחשבתי שהיא פנטזיה שאף פעם לא תתגשם ואני לא מחכה לה. אולי, אולי זה אומר שאני אצליח להוריד עוד חסמים הפעם ולעשות עוד דברים שרציתי ולא העזתי. תחזיקו לי אצבעות?

המאמן: תדעי לך שזה תענוג להסתכל ולראות את השינויים הקטנים שקורים אצלך. אני ממש גאה בך. אני: קטנים?! קטנים?! קרעתי את הטוסיק, הזעתי דם, ירדתי 20 קילו, מה קטנים, מה?! המאמן: ירדת 20 קילו?! מאז שהתחלנו? באמת? לא יכול להיות אני: *מתה*

יש כרטיס טיסה לפריז!

בגיל 28 בערך השלמתי עם זה שאני אהיה הזקנה המוזרה שגרה בקצה הרחוב עם החתולים, אולי הגיע הזמן להשלים עם זה שוב

אתמול תשע שנים לעסק. הרמתי משהו שמפרנס אותי היטב תשע שנים ולפעמים אני עדיין לא מאמינה. אז למרות תחושת המיצוי ולמרות שהגיע הזמן לעבור הלאה ולמצוא את עצמי מחדש, אני עוצרת לרגע כדי להעריך ולהודות ומזכירה לעצמי שזה בכלל לא מובן מאליו.

46? 46. לא יודעת איך זה קרה, אבל הנה אני פה

די, די, חמודים. אתם הכי חכמים והכי חזקים והכי צודקים והכי פטריוטים והכי חשובים בעולם. עכשיו תניחו את הנשק, שחררו את המשגרים ותנחיתו את המטוסים ותתרחקו מהם מיד. *שולחת לכולם*

מה תחזית לגשם ביומולדת שלי? השתגעתם? איך אני אמורה ללכת לים ככה?

באטמן בגינז ופתאום אני בת 25 שוב ויש לי חבורה של חברים שהייתי בטוחה שתלווה אותי לנצח ואופטימיות בלתי מנוצחת שיש רק בגיל המטופש הזה והחתולה הכי שלי בעולם עדיין בחיים. מעניין מה היא הייתה חושבת עליי, גלילאו ההיא שהיו לה כל כך הרבה אפשרויות

אכלתי חצי פיצה אישית ואני לא יכולה יותר. מי אני? מה אני?

הבו לי רעיונות לבוקר חופשי באמצע שבוע. מה הייתם עושים או עושות? לאן הולכים?

מאי הוא חודש היומולדת שלי ואולי בגלל זה הוא גם חודש שבו אני זורעת זרעי מהפכות. הוא החודש שבו עזבתי את העבודה האחרונה כשכירה והתחלתי לבסס את העסק שמפרנס אותי היטב כבר אוטוטו תשע שנים, הוא החודש שבו הושבתי את האקס לשיחה ואמרתי לו שניסינו מספיק ואי אפשר יותר ואני עוזבת,

אני מסרבת לעבור עוד שבוע מפוקפק תזונתית כמו הקודם, ולכן הרמתי את עצמי בשערות לסשן של מטבחי הריפוי בעיסוק: סלמון וירקות בתנור, אורז מלא ותבשיל כרוב עם נבטים, פטריות שימג'י, אצות ובצל ירוק. אם יהיה לי כוח יותר מאוחר גם אכין פסטו ואולי מאפינס דבש. הכמויות אמורות להחזיק לפחות עד יום רביעי

גלילאו של עכשיו כל כך אוהבת את גלילאו של השבוע שעבר שבישלה וחילקה למנות והקפיאה אוכל כדי שיהיה לי אוכל ביתי חם כשאני אזכר שצריך לאכול משהו היום למרות שאני לא רוצה כלום

איבדתי משהו בסבב הזה שאני לא מצליחה להחזיר לעצמי. תחושה של... ציפייה? יכולת לקוות? שמחת חיים? הכול עמום וטפל

טיילת עם כלביא? סירייסלי פתח תקוה?

אני לא מאמינה ששטראוס כבר יותר מ-20 שנה מנסה לייצר קוטג' וכל מה שיוצא לה זה החיקוי החיוור והדלוח הזה

אם הצלחתי לתפוס תור בסניף משרד הפנים הקרוב לביתי מחר ב-12:30, אבל לפי המידע על הסניף באתר הממשלתי הוא פתוח לקבלת קהל בימי חמישי בין שמונה לשתים עשרה, מה נכון?

אוויר ערים עכור כפליים וריח מנגלים

יש לי פה קקפוניה של קריוקי ומסיבות מכל הכיוונים. לא בטוח ששפיותי המעורערת שורדת את הלילה הזה

נולדתי וגדלתי כאן. חוויתי ימי זיכרון כילדה שמכבדת את זכרם של גיבורים מבוגרים ונערצים, נערה שמבכה נערים ונערות כמו שמסרו את חייהם ואישה שמתאבלת על עלומים שנקטפו בטרם עת וזה לא נפסק, וישראל רק מתדרדרת עמוק יותר לתהום של דם ושנאה ורצח ושכול וכאב, ואיני יכולה עוד. השנה יותר מתמיד

לפעמים אני חושבת שכל מה שיישאר מהמדינה הזו זה השירים ופליטים עייפים ועצובים שיקשיבו להם עם דמעות בעיניים

באיחור מרשים אני נותנת עוד ניסיון לברידג'רטון. אולי הפעם זה יתפוס

כל כך עצוב לי שאני אפילו לא מצליחה לתרגם את הלמה למילים

לא בא לי ואין לי כוח בכלל, אבל האוכל לא יבשל את עצמו, אז יאללה למטבח

האם לקנות לעצמי כרטיס טיסה ליומולדת?

ואולי שום דבר לא צלח ולא התקדם עד עכשיו כדי שאני אהיה פה ואטפל בעניין הזה שאכל לי את כל הכוחות והמשאבים עוד לפני המלחמה. כדי שאני אעשה את זה וזה לא ייפול על ההורים שלא יכולים. ואתם יודעים מה, אני לגמרי בסדר עם זה למרות שזה כנראה ידחה לי את הדדליין שהצבתי, כי אני לא יוצאת מפה עד שאסיים את זה בשבילם

קראתי כמה משפטים של הדיקטטור מעלי אקספרס והלכתי לבחור בקבוק של אלכוהול יקר ומשובח שיירכש ויחכה ליום שבו הוא ילך לכלא ויצא מחיינו. אני אחגוג. אני כל כך אחגוג את הנפילה שלו. בי נשבעתי שאני ארקוד משמחה כשזה יקרה. בציבור

שמישהו ייתן לי יד רגע

יום אחד אולי אני אחזור לישון כמו בת אדם. היום לא יהיה היום הזה

נכנסתי למיטה ועכשיו נקווה שלא יהיו אזעקות, כי בלי התרעה, אני לא מגיעה למקלט לפני הירי

אני כבויה ומיואשת ומותשת. לא נשאר לי כוח להתרומם

הולכת לישון בנוהל מקלט עם שנאה קלה בלב לשכנים שנכנסו למוד מסיבה רועשת. אני רק רוצה להשתבלל ולישון שבוע, אבל השבוע הזה כנראה לא יתחיל הלילה

בקיצור, עוד לילה של ריצה למקלט או לא?

אז אפשר להתקלח כמו בת אדם או שממשיכים עם מקלחות במתכונת מלחמה?

אם באמת נגמר הסבב הזה ייקח לי הרבה מאוד זמן עכשיו לעכל את התקופה הזאת ולעבד את כל מה שקרה וכמה פעמים הייתי הרבה יותר מדי קרובה למוות או פגיעה רצינית

אם הייתי אישה מאמינה, הייתה לי סיבה לברך הגומל עכשיו, אבל אני לא. במקום זה אסגוד למפלצת הספגטי ואכין פסטת ניחומים ואסקפיזם

בלילות ארוכים בלי שינה מתגנבת לי המחשבה שאני הולכת למות כאן. לבד. סתם אישה בגיל העמידה שלא תשאיר אחריה אפילו רושם חולף. נזק אגבי במלחמה של מגלומנים פסיכוטיים

קרקרים ועראק זאת ארוחה לגיטימית

הבגדים מראים עוד התכווצות, המשקל לא. אני לא מבינה לא את זה ולא את זה.

להצטופף עם ארבעה אנשים בצינור בטון בשולי הכביש של צומת פקוק לא היה לי בבינגו. סעמק איזה פחד

אם האיראנים ימשיכו ככה, אני אמצא את עצמי בליל סדר עם השכנים מהמקלט כי הם לא יתנו לי לעשות מה שאלוהים התכוון ולבלות את החג מול רומיאו ויוליה של פרנקו זפירלי עם נשנושי חמץ. אני מבקשת שלא נגיע לזה. אני לא אעמוד במבוכה

זה סופי. איבדתי את היכולת לישון

כל החודש הזה נחת לי כמו פטיש חמש טון על הראש אתמול. אפס שעות שינה ואני לא מצליחה אפילו לעצום עיניים

לרוץ למקלט עם שריקות של טילים מעל לראש זה לא כיף. פאק

מעולם לא התביישתי כל כך בהיותי ישראלית. מעולם לא הביך אותי כל כך לראות את מי שמכונים עכשיו "נבחרי ציבור" מדברים בשמי

נכון שיש עוד רגשות חוץ מייאוש ופחד וכעס ועצב? כי נראה לי ששכחתי איך מרגישים משהו אחר