כואב לי אני מתגעגע ועייפה כל כך אני רוצה הבייתה למרות שאני בבית וסוף סוף יש לי בית ולא חדר איפשהו [סליחה, יחידת דיור] אני כלכך אוהבת למרות הכל ואין לי את המילוט הנוח של להאשים צד שלישי

אני יודעת שזה רעיון רע להשתפך פה ובכל זאת קשה לי להתאפק ואני צריכה מישהו שישמע אותי באמת ואין אני מתגעגעת לאמא שלי ולפסיכולוגית הקודמת וכרגע הרגש ביחד ועוד כמה דקות מתחיל ה6.12 כלומר יום השנה התשיעי לזה שאמא שלי זרקה אותי מהבית ולמרות מרחק הזמן זה עדיין כואב ואני רוצה הבייתה

אני לא כזו גרועה גם אם לא הייתי חדה כמו שרציתי גם אם אני לא בטוחה שהייתי מספיק בסדר ורגישה ונחמדה אבל כן חשוב לי להיות כנה ולהציע את מה שאני חושב שיעזור

ובין הרובד העדין שמתחיל או ממשיך את השיחה יש פה פלירטוט לא קטן, עם הסכנה ועם התעשייה ועם הקוראות - האמיתיות והבדיוניות וכל הספר הזה פתייני נורא ומסוכן ועדיין משהו בו נעים ומוכר לי באופל ובפתיינות והתחושה של להרגיש בבית רק כשקצת מפחדים והספר הזה מעיר בי משהו שקצת קברתי

עדיין פתיתי מחשבות מתפזרים לי ואני מוכרחה לכתוב אותם כי דיברו הרבה יותר מאשר "סתם" על שיווק דיברו על כתיבה ומה הופך את האומנות לטובה ועל כנות [אמרו אותנטיות אבל איכשהו כנות מרגיש לי יותר מדוייק ממילה שנשחקה וקולפה מכל טיפת אותנטיות מרוב שימוש] ושבסיפור טוב יש כנות של מחשבה ורגש

למעשה אולי נכון יותר יהיה להגיד שהשיחה של אתמול היא המשך של מחשבה ושיחה מרוזאנה שהתחילה כנראה עוד לפני ואולי הדרך הכי נכונה להגדיר את זה זה כשיחה שאישה אחת מנהלת עם עצמה, ועם חברות שלה, ועם האומנות שלה, ועם הקהילות שהיא חלק מהן, ועם א.נשים שמוצאים את דרכם לתוך השיחה הזו כי יש בה משהו שחשוב גם להם

השיחה מאתמול עדיין מסתובבת בי ובמחשבות שלי אז אני מנסה רגע לקחת הפסקה עם ספר ורוזאנה וי ממשיכה איכשהו את השיחה מאתמול למרות שהיא יצאה לאור לפני שנה וחצי

גיהנום מיוחד שמור לאנשים שאם לא הגבת להם בווצאפ מספיק מהר מתקשרים טלפונית בלחץ כדי לבדוק מה קורה

כתבתי היום המון הרבה יותר משהאמנתי אי פעם שאני והדיסגרפיה שלי מסוגלות לכתוב עדיין מדגדג לי באצבעות הצורך לכתוב הכמה שחלק מהקושי המוטורי הוקל לי כשאני משתמשת בעטי ציפורן שטובלים בדיו וצריך טקס שלם של הכנות כדי להתיישב לכתוב ובכתיבה עצמה יש הפוגות קטנות כשנגמר הדיו בציפורן

שוב מתגנב דווקא האבל על הפסיכולוגית ואיך שהקשר הזה נקטע והותיר אותי בתחושה שאני לא רצויה ולא ניתנת להכלה ועכשיו גם מחלחלת ההבנה שאם הייתי מגיעה אליה לטיפול ברמת ההכלה שהייתה לה כשהיא חתכה את הטיפול היא לא הייתה מטפלת שמסוגלת להכיל אותי בשלבים שהייתי מאוד פגיעה ומאוד סוערת

עצוב לי שפתאום קצת התקררתי כלפי מי הירו אקדמיה צפיתי בעונה 7 ופתאום מה שכשקראתי במנגה היה מרשים וגיבורי וצודק ונכון מול המציאות פה נראה די נאיבי על גבול המגוחך למרות האקשן הנפלא, המסרים החברתיים על האופן שבו החברה זונחת ומתעלמת מאלו שבשוליים, וזה שהסיפור נסגר היטב מבחינה עלילתית ובסוף מספק

אני בלחץ אטומי למחר ואיכשהו אני מפחדת קצת כי אני לא במקום הסופר בטוח שלי אלא במשהו שקצת מלחיץ אותי כי אני מרגישה שאני לא מספיק מכירה ולא מספיק בקונטרול ויותר מדי לחוצה שאפשל בענק ואצא מטומטמת

בא לי להתבאס על התפקוד שלי היום כי בסך הכל שטפתי כלים והכנתי שקשוקה ופודינג ואכלתי אבל זה יותר מהתפקוד שלי בימים האחרונים [גם אם אני צריכה לצאת תיכף לקניות ואסור לי לצלול לשנץ כי מחר אני צריכה [כלומר רוצה לקום מוקדם ולצאת מהבית מוקדם

כמה שהיה רע לתפארת לפעמים המשאלה הכי גדולה שלה היא מכונת זמן עוד חיבוק אחד חזק ואמיתי עוד קצת ביטחון [גם אם הוא שגוי להחריד] שאין אדם שאוהב ודואג לה ככה מעל כל דבר אחר בעולם עוד קצת דבש לפני שהגיע העוקץ אולי ככה הרגש הזה שמציק ודוקר ולא נותן לכעוס או לשנוא באמת ירגע קצת #געגוע #סיפורונובמבר

הברזתי היום מהטיפול סוף של מחלה ובכל זאת פשוט קצת בלי סיבה לא התחשק לי ללכת כי אם היה לי ממש חשוב למרות הכל הייתי יודעת להגיע יופי טופי משהו מתיש לי בהתחלה של טיפול וביחוד כמה שאני באמת צריכה זה לסגור את ההתמודדות עם אמא שלי אבל זה בעצם סוף של טיפול שנמשך 7וחצי שנים ונקטע כי נזרקתי ממנו

מסתבר שבמצב האני חולה של עכשיו ולא נושמת ומרגישה על סך התקף אסטמה כל הזמן להביא עוד כריות ולהגביה את עצמי כמו צריך זה מאוד יעיל גם אם אני עדיין לא נושמת מספיק כדי להצליח להרדם

מימי לא שמחתי כלכך שמישהו סבל מהסיגרחות שלי כמו כשהריח שנותר בבית שלי סילק אורחת שאני מיודדת איתה אבל ממש לא התאים לי שהיא תצרח לי מלמטה כי היא ראתה אותי בחלון והזמנתי אותה לעלות רק כדי להגיד לה שזה לא סבבה ואז בהתה לי לתוך חדר השינה כי שם החתולים הסתתרו כי ניסיתי להיות נחמדה מעבר קראתי כדי לגעור

הרעש טיפס וההתנחשל סביבה מתפשוט כמו ערפל שממסך כל יכולת חשיבה קוהרנטית, משאיר את עקבותיו גם שעות וימים אחרי כמו שובל של קרינה רדיואקטיבית שמשפיעה על התודעה שלה זמן רב אחרי שמקור הרעש השתתק שבהם היא לא הצליחה לחבר מילה למילה ומחשבה למחשבה #סיפורונובמבר #ערפל #קרינה [כן התחכמתי וגם תרצתי למה לא כתבתי]

מותשת נורא הישיבה הרעישו עד 2 בלילה והשיפוצניקים בדירה מעלי קדחו מ7 והמאמץ לבנות לעצמי הרגל של לסדר מיטה ולאכול ארוחת בוקר [כלומר להתחיל לאכול באופן קבוע ומאוזן כל יום ולא ארוחה אחת בשלהי היום בעמידה והסתובבות בבית] לוקח ממני כרגע לא מעט ועדיין לא התחלתי לעשות דברים שצריך היום ואני כה עייפה

מותשת נורא נורא אז תזכורת לעצמי שכן עשיתי דברים היום: פירקתי מסילות משולחן עבודה ככה שהוא יכול לשמש שולחן עבודה, דאגתי להוריד לפח את כל המגירות המיותרות שלו, שטפתי כלים, הכנתי אוכל, הפעלתי מכונת כביסה, הפעלתי מייבש כביסה [נוח הדבר הזה] התקלחתי, קראתי קצת [עדיין מרגיש לי שלא עשיתי מספיק]

קנאת סופרים קראו לזה מוריה ועודדו אותה לאמץ את התחושה אל חיקה כדי לזכור להשתפר, ללמוד מאחרים דברים נוספים, להתפתח. אז למה עכשיו ממרום שנותיה ומעמדה כסופרת הטובה והמצליחה בדורה עדיין ההד במחשבותיה לוחש לה שהיא לא עושה מספיק ושמה שהיא כן עושה לא מספיק טוב? #הד #סיפורונובמבר

השירשור הגדול של #סיפורונובמבר מתחיל🥳🥳🥳

שמי האבן מעולה ממש אבל כרגע הוא קצת כבד לי כשאני מותשת ומוצפת אחרי מעבר דירה ואני כלכך מחוייבת ומחוברת רגשית לאסון שכן הייתי חייבת לסיים לקרוא ספציפית את נרודות המבט שלה אבל לעצור לפני שהיא משתלבת עם נקודות מבט נוספות שדילגתי עליהן לבנתיים כי כבד לי

מתבאסת על עצמי שאין לי כפיות לנסוע למרכז מחר לפגוש חברים אבל יותר חשוב לנוח, ולוודא שיש לי מקרר פעיל ועם מזון לשבת במהלך מחר כי מקרר יד שניה חמוד ביותר הגיע אלי רק הערב ורק מחר בבוקר אפשר יהיה לחבר אותו לחשמל וכנראה גם מומלץ לנקות אותו לפני ואז צריך לדאוג לאוכל וכל אלו בעדיפות קצת יותר גבוהה מנסיעה

אז הצלחתי למצוא מספיק כפיות לאוכל נחמה לפחות אני אלך לישון בבטן מלאה ואקום יותר סביר מחר מה שכן בישיבה ליד מנגנים ושרים בשעה שכזו

טוה לחות מחר בירוקרטיה וטיפול מצילים אותי מלגרד את עצמי על הבוקר לדירה הקודמת אלא יש לי קצת זמן ככה ששעת יציאה בבוקר היא סביב 10 וחצי 11 ואני די מתה מרעב אבל אין לי כפיות להכין ויש עלי חתולה

מותשת רצח ומרגישה שאני נמרחת מדי ולא עושה מספיק טוב ומספיק מהר ומספיק מתקדמת במה שצריך ואחרי שאחזיר כבר אני המפתחות של הדירה הזו אני כלכך כלכך הולחת לקחת "שבוע מחלה" להתאוששות כי אני כבר הרבה מעבר לכוחות שלי ואני רוצה הבייתה😭😭😭😭 וטכנית אני בדירה שהייתה הבית במשך 5 שנים אבל היא כבר לא בית אלא מאבק

5ני חייהת לקום לעשות דברים וגירדתי את עצמי בכוח מהמיטה ואכלתי בבוקר כשאני חצי ישנה ועם כאב ראש מטורף והוצאתי את עצמי מהבית וכבר כמעט שעה אני יושבת פה ולא מצליחה להתניע לתפקד למרות שיצאתי מהבית ב8:30

לא בריא להשען על חבר.ה ספציפיים מאוד לתמיכה תמיד כי כשהם פחות יכולים זה מרגיש נורא מציף למרות שכן יש עוד חבריםות בסביבה

אני שונאת הכל חרא לי ממש אני רוצה הביתה בעל הבית של הדירה שאני עוזבת מאוד מאוד לא בריא לי נפשית בכל אינטרקציה איתו אני באיזשהו מקום יודעת שבמובנים מסויימים הוא אדם נחמד והגון בבסיסו רק שמול היכולות התפקודיות שלי והפטסד [וחוסר היכולת שלי לשמור על הבית מספיק טוב כשזה בלאגן שהולך ונגרר בין דירות]

קצת עזבו הקשר קצת אסוציאציות שלי בנושא כילדה אובחנתי כמחוננת אבל תמיד התייחסו אלי כאל תלמידה גרועה [וזה גם היה נכון] מה שעוד היה נכון לגבי זה קש"ר מהסוג המרחף שלא מפריע למורות, דיסגרפיה נרחבת בהרבה מהתחומים שדיסגרפיה יכולה להתבטא בהם, והמון קשיים רגשיים [שנבעו מחיים קשים ובגיל 16 הפכו לפטס"ד של ממש]

הכל כואב לי פשוט הכל פיזית כואב אין לי יכולת לעצור לקחת "ימי החלמה" ולאפס קצת את הגוף כי אחרי המעבר פיזית מחר שממחר אוכל להשאר לישון שם יש לאפס פה את הבית וזה קודם ללאפס את הגוף כי צריך להחזיר מפתחות בלי שהמאנייאק ימצא תירוץ למשוך את צ'ק הביטחון

מרגישה שעשיתי צביעה מחורבנת כי כבר נגררתי עם זה לחושך ועשיתי קצת בלחץ זמן ולחץ על שכבה דקה ויד אחת רק כדי שיתייבש מהר מספיק לפני המעבר מחר ואולי נגלה אחת דיללתי מדי במיים וכמה שלא התאמצתי עדיין התיז והתלכלכך לי אבל כן את מה שרציתי שזה לרענן טיפה את הבית החדש שבבירור לא סוייד לפני שנכנסתי

כואב לי מרוב התרוצצויות ומאמץ ישנתי חרא בלי החתולים שעברו דירה לפני האריזות כדי שיהיה יותר פשוט לארוז איפה שהחתולים זה בכלל לא קרוב ללהיות מאורגן לשהייה הדירה הנוכחית היא כבר לא בית ואני מרגישה מאוד מאוד הומלסית

פיד אני צריכה* לצבוע בעצמי דירה לפני שאני עוברת אליה וזה צריך לקרות היום כי מחר הובלה מה אני צריכה לקנות בשביל לעשות את זה ומה טווח מחירים סביר? *רוצה ונגמר לי התקציב להזמנת אנשי מקצוע בין האורזת וההובלה שאלו שני דברים שבוודאות אני לא יכולה לבד

מוצפת, מוצפת מוצפת החתולים הועברו דירה הבוקר לבית החדש וברגע שהמשפחה הקטנה שלי שמונה 4 חתולים עברה לבית חדש הדירה הנוכחית היא רק דירה אני לא מאורגנת בשיט ותיכף האורזת מגיעה ויש מלא הכנות שעדיין לא סיימתי וכלים מלוכלכים ובלאגן ואני באי שקט כי זה כבר לא הבית כי החתולים לא פה

אני מרגישה כלכך גרועה אני כנה באופן קיצוני שלא טוב בכלל כאילו שאני לא יודעת לשקר וברגע שאני מוצפת אין לי יכולת לצנזר דברים אפילו אני בכנות שונאת את זה כי זה פה גדול מדי וכן מדי אני מתגעגעת לאמא שלי ובו זמנית כמהה לזה שהיא הייתה רואה אותי יותר ובאמת

אני קצת במצב לא טוב נפשית היום ויש מלא מה לעשות שאני חייבת ואין לי כפיות בכלל אז תשלחו תמונות ודברים חמודים כדי לעודד?

יש הבדל בין להזכיר דמות שולית בחצי משפט ללכתוב על דמות שאת אוהבת

אני בסטרס אטומי ומרגישה כלכך חולה

למי ששאלו איך אפשר לעזור, אז ככה. חברים. טובים. שעוזרים. בעיקר במרכז אירופה. והכי חשוב. באמצע ממש. בפופיק. בשווייץ. החל מאתמול. דחוף. בהול. מציל חיים. או לפחות. מאריך חיים. או לפחות. מסיים אותם בכבוד. זה מה שאני צריכה. חייבת. רוצה. עזרה כלכלית זמנית. עזרה אנושית. עזרה. חברים. תהיו כאלה. שתפו. תודה.

איכשהו ההגיון פה מסביר גם את כל שאר הזכיות השנה בפרס גפן ומתחבר מאוד לפאנל של @gilibug.bsky.social ודורית תמיר על קוזי פנטזי וזה שאנשים בוגרים קצת עייפים מכל זוועות החיים והפוליטיקה והמציאות הסף דיסאוטופית ומחפשים סיפורים שפשוט עושים נעימי כדי לנשום ולהתאוורר קצת מהמציאות

אני לא מצליחה באמת באמת לנוח נפשית ולתפוס את המקום שטוב לי בו ושאני נושמת אני מקווה שמחרתיים זה יתכנס לתוך עצמו כמו שצריך

אני פתאום בחרפנת נפשית אני מתגעגעת לחתולים שלי אני פתאום אכולת דאגה סביב זה שיש משהו שמרגיש לי לא סבבה בגוף שלי כבר שנה וחצי ויותר ושאני פוחדת וחשבת על סרטן בגלל הגנטיקה המחורבנת שלי בנושא

אני באי שקט מטורף ולא מצליחה לישון למרות שאני מנסה מ8 בערב בערך יש לי על הראש דאגות שאני לא מצליחה לשחרר ולהתנתק מהם הפעם בחרתי אופציה שהיא לא להתפנק אצל חברים אלא יותר עצמאי ושותפים לדירה אבל איכשהו ממש הרבה פחות נוח לי כל הניהול של זה חברים שחשובים לי פחות יהיו בסביבה הפעם וכבר מעכשיו חסרים לי

אני נהנית אבל למרות שהתנאים די נוחים משהו מוצף לי ולא יושב לי טוב ומרגיש לי שאני גרועה ומפשלת הדירה פה סופר נקיה וסופר מלחיצה אותי לבלגן וללכלך אז אני רודפת אחרי דברים שמתפזרים לשנינו אני מותשת בקטע פחות מוצלח מרגיש לי שפישלנו בקניות כי שיניתי תוכניות קצת בלחץ ומחר יש בישולים, ים ויום שלישי להקמות

אני מוצפת בטוב אבל זה רק מעטה דקיק על הכאוס שמשתולל וכמה הדברים רעועים ואין לי יכולת להתמודד עם הכל ולהחזיק הכל אני מתגעגעת רצח לאמא שלי אני מרגישה לא מאורגנת ושאני הולכת לכנס הזה מאוד ב"דווקא" כשכל מה שיכל להשתבש ולהיות בחירה מוטעית הפך לבחירה מוטעית והכל כאוטי ונקלעתי גם לכאוס של מישהו אחר

וואו אחותי פיספסת את חלק המועדון את לא צריכה לחפור עכשיו על דעתך כשהסופרים פה לשאלות כי זה השלב שמעניין אותי לשמוע אותם.ן

תשמעו רגע. אני לא כותבת את זה המון. אז אם כבר זה נכתב, תניחו שזה אמיתי. מצידי אפילו תפיצו את זה - יום שישי. יש לכםן זמן. מצווה לשבת - כי גם אם זה יגיע לזרים מוחלטים שבכלל לא מכירים אותי, לכמות יהיה איזשהו אפקט ולא רק לאיכות. העניין הוא כזה. אני באמת באמת. אבל באמת באמת באמת באמת. צריכה עכשיו. חיבוק.

האם יצאתי בטעות שעה אקסטרה מוקדם? כן האם יש לי מה לעשות בזמן הזה שסתם אחכה שם? גם כן