חדשות טובות סה״כ - אמרה לי שלא צריך להזריק יותר, ונתנה שיעורי בית למנתחת שתנסה ללמוד אם עשו מחקרים על הקטטר שתקוע לי בכליה תוך כמה זמן תאי הגוף צפויים לבלוע אותו לגמרי ובכך להפחית את הסיכון שהוא יוביל לקרישיות דם כלשהי. בינתיים אני צריכה לקנות אספירין ולהתחיל לקחת כל יום.

הרכלנית של המשרד הספיקה לשלוח כבר 4 הודעות לגבי ירי פוטנציאלי מאיראן - אחת לפני 3 שעות ועוד 3 עכשיו, כולן היסטריה טלגרמית. לא יכולתי יותר וכתבתי לה בפרטי שחזרתי וביקשתי שתפסיק והיא לא מכבדת את זה, ושאם לא תפסיק להציף, אני יוצאת מהקבוצה. השיבה באימוג׳י. מכורים לפאניקה.

תור להמטולוגית בבלינסון, ואני כל כך לחוצה - גם כי אני רוצה להשתחרר מנוגדי הקרישה וגם כי המקום כרוך אצלי מנטלית עם טראומה קלה - שהקדמתי בשעה. אז כמובן שישבתי ועבדתי (למרות שעקב נסיבות התעסוקה שלי, זה לא "נספר") ועכשיו לא רק שיש איחור של חצי שעה ויש עוד מישהו לפני, גם נגמרה הבטריה במחשב.

אני בוחרת לי ולגיזרת כרטיסים להצגות על בסיס מה בהנחה. עד היום, יצאנו באמצע רק מהצגה אחת, אבל עכשיו יצאנו גם מ"הנסיך הקטן" בגרסת פלמנקו (למרות שזה באמת היה מקסים). כמובן שזה היה זמן קצר אחרי שחשבתי איזה יופי שהיא מצליחה להתפקס כי בזמן האחרון אני שולפת את הטלפון גם בהצגות.

6 קילומטר ריצה היום אחרי שבוע הפסקה, ושיפרתי את הקצב מאימונים אחרונים כך שאת ה-5 קילומטר עשיתי ב-39 דקות. אח''כ השלמתי עוד 2 קילומטר הליכה ו-3 פלאנקים של דקה כל אחד. בא לי להיות מיליונרית רק כדי שהנסיבות יאפשרו לי להתעמל כל יום, בלי לחץ. אוקי, אולי לא רק, אבל בהחלט גם.

הגיזרת זינקה מהמיטה בהתרגשות הבוקר לרגל מסיבת יום הולדת 4 אחרונה, אצל ההורים של אבו-גיזרת. אתמול הכנו עוגה אז נשאר רק לקשט אותה, לקשט את הסלון שלהם וכמובן - שהיא תבחר בין שני הזרים לראש שיש לה. אמן, שיהיה סופשבוע רגוע.

בעודי נאבקת אתמול לחבר מחדש את העכבר של העבודה באמצעות הבלוטות', הזדעזעתי לגלות שאיפשהו בבניין שלי יש מפזר ריח של ללין שאפשר להתחבר אליו, ומצד אחד אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם הטמטום הזה ברמה האנושית ומנגד, בא לי לעשות להם האקינג ולהסריח אותם החוצה.

עשיתי אתמול משהו ממש אמיץ, ושלחתי מייל ליחידת ה-IVF לשאול אם נשארו לי ביציות מופרות.

בת 42 עם ילדה בת 4 ועדיין מופתעת מהרגעים שאני מתפקדת כ-functional adult. בקצרה - נורת חסר אוויר בצמיג שנדלקה יומיים אחרי שניפחתי מחדש, חיפוש פנצ׳ריה פתוחה בזמן שהגיזרת בהפעלה ו-2 צמיגים חדשים מורכבים בערך שעתיים אחרי שהנורה נדלקה. אם זה היה קורה בדרך לעבודה, זה היה יוצר סטרס שמחזיק לפחות לחצי יום.

מגיע לכל הפיד שלי.

בעקבות הודעה מהגן שהורים שולחים את הילדים חולים, ולפני שהספקתי לעצור אותה, נוצרה המחשבה שהגיזרת לא פספסה השנה גן בכלל (בגלל חולי) ובהתאם כשהבוקר היא קמה בשיעולים ובלי קול, כל הסירנות נדלקו. המדחומים בבית לא להיט, אז לא הצלחתי להחליט אם יש חום אבל כן חשבתי שבילדותי, בלי חום לא היה על מה לדבר.

אני מרגישה כמו סמרטוט שלכוד בתוך eksoskeleton. כאילו, הדברים נעשים אבל הכל איטי, דורש המון מאמץ ושום דבר לא מדויק.

הלכתי לשירותים עם טמפון וליפסטיק וכל מה שיכולתי לחשוב זה הבדיחה על המזכירה הבלונדינית והעיפרון.

לקח לי שעות להירדם, התעוררתי לפחות פעמיים כשאני חושבת שאני שומעת התראה, ובסוף ויתרתי חצי שעה לפני השעון המעורר. זה הולך להיות יום כיף.

מראה חדשה לפרצוף של mako - כמה מהחיים שלכם בארץ היו תחת לחימה (מלחמה, גלי טרור. מבצעים צבאיים וכו'). אצלי "רק" 56%, אצל הגיזרת 81%.

אני אפילו לא יודעת איך להסביר לעצמי שהיה יום אחד של מתקפות ופתאום חוזרים לשגרה, אז איך מסבירים את זה לילד. מזל שהגיזרת מסתפקת ב"אין גן כי יכול להיות שיהיו אזעקות" ו"יש גן כי לא אמורות להיות אזעקות".

כאילו שלא תמיד ידעתי שהאקסים שלי הם חלאות, גם אף אחד מהם לא היה מספיק מנומס כדי ליצור איתי קשר בזמן מלחמה. קצת 'מה נשמע', 'הייתי זבל', 'את הפספוס של החיים שלי' היה הורג אתכם?

אוקי, במקביל לזה שאני מנסה להספיק כמה שיותר עבודה כל עוד הגיזרת ישנה, וכן מנסה להיות חיובית, בוא ננסה שרשור "לפחות הספקתי/נו": לפחות הספיקו לעשות מסיבת סיום שנה בגן של הגיזרת, כך שגם אם זה ימשך, הייתה חגיגה מאושרת עם מתנות, חוויות וזכרונות.

התראה בגוש דן אבל האזעקה לא בפתח תקווה בינתיים. הגיזרת ממשיכה לישון, אני אכין קפה ואתחיל לעבוד. אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב אני לא רוצה להתמודד עם זה שוב

דיברתי היום עם הפסיכולוגית באופן חיובי על להביא עוד ילד/ה, אז הפעם זה עלי.

אני נמצאת בתמונה הזו. אגב, הצבע של השנה הוא ארגמן. איפה אני מוצאת בגדים בצבע ארגמן לי ולגיזרת?

ספרו לי משהו שלא ידעתי - בנסיעות לחו"ל, אתן מעדיפות מלון או דירה? ולמה? נקודות בונוס אם ההסבר כרוך בילדה שמטיילים איתה.

מסיבה בגן של הגיזרת ואז מסיבת יום הולדת עם המשפחה. חזרנו באפיסת כוחות, אז כמובן שהיא נרדמה חצי שעה מאוחר מהרגיל ואני נשברתי ולקחתי עכשיו קלונקס כי אני לא מצליחה להירדם.

בהמשך לזה, חברה הפכה אותי לנסיכת דיסני (אבל מודרנית! כזו שמזיעה!).

Bite my shiny metal ass.

You win by showing up.

בעולם מושלם, יכולנו להתפצל בין האנחנו שקבעו תכניות לאנחנו שאין להן כוח, והיינו יוצאות למירוץ הלילה של פתח תקווה ובמקביל בוהות הפלאפון כל הערב בלי לזוז וכולן היו מרוצות. כתוב בלשון נקבה אבל נכון לכל המינים.

מצב נפשי: עוברת על דוח שמישהי תיקנה, שבו כתוב שבעל תפקיד מסוים קודם ומחפשים לו מחליף. היא השאירה הערה "מה השם?" בסוף המשפט ואני כתבתי תוך כדי צחקוק הולך וגובר שאם היו יודעים את שם המחליף, לא היו צריכים לחפש ופשוט היו מתקשרים אליו. נראה לי אני צריכה לסגור את היום.

אנשים שאומרים "בוא ניקח את זה אופליין" בפגישות בהן כולם נוכחים פיזית.

#פידכלבים בא לי לבכות מרוב שזה חמוד. תראו כמה הוא מתרגש!!!

מעשה שכך היה - התקשרו מהגן להגיד שלגיזרת ירד דם מהאף. לא קיבלה מכה, לא בכתה, באה והודיעה. שמו נייר טואלט אבל לקח הרבה זמן עד שעצר. לא הצלחתי להחליט אם הגננת החלופית מודאגת מהילדה - שהייתה בסדר, לפי כל הדיווחים - או מהשמלה שהתלכלכה. אמרה לי שאגיד לצוות הצהרון לא לתת לה שוב לצאת לחצר, ושגם היא תגיד.

אני לא יודעת אם זה הורמונים, שחיקה או שבאמת קשה, אבל אני פשוט מותשת ותוקפנית ועצבנית כלפי הכל וכולם. נמאס לי והמחשבה היחידה שמשמחת אותי היא לקחת יום מחלה ולהתחבא מהעולם כל היום, ולא נראה שזה מתישהו יתאפשר. אני לא רוצה להיות גוש הכעס הזה.

נראה לי שהפעילו את ה-cat signal של בלוסקיי.

יתכן שמישהי, שלא טסה כבר 4.5 שנים, הזמינה כרטיסי טיסה לה ולבת שלה להולנד לסוף אוגוסט - תחילת ספטמבר. אותה מישהי די לחוצה, למרות שיש לה לינה באמסטרדם והיא רק צריכה להסתדר על דירה בעיר של כנס הג'ינג'ים, ולילה אחד בשדה התעופה כדי לא להתיש את הקטנה בנחיתה בערב. אנא שלחו מחשבות מרגיעות. או כסף.

הגיזרת חולקת צהרון עם גן חובה. היום קיבלתי הודעה מאחת מאמהות - שיש לה כמובן גם ילדים בגיל של הגיזרת - שבמסגרת טיול של הגן בו היא הורה מלווה, הם נסעו באוטובוס כאשר לפתע התחילו צעקות אושר והתלהבות. ראו אותי הולכת עם הכלבה וכל כך התרגשו שיתכן והושוויתי ברמת הסלב ליובל המבולבל. 😎

עבודה, טיול עם הכלבה, התארגנות, הערת הגיזרת, קילומטר לגן וקילומטר חזור, עבודה ברכבת, עבודה במשרד, חזרה ברכבת, קילומטר לגן וקילומטר חזור, נסיעה למסיבת פול מון לפעוטות, חזרה הביתה, הליכה למכולת לקנות חמאה ושוקולד, חזרה הביתה לאכול ולהכין בראוניז לחוג של הגיזרת מחר לחגוג יום הולדת... 🥱 #יומולדת4

היום לפני 4 שנים וכמעט 12 שעות הפכתי להיות אמא. כמו כל דבר אחר, זו לא הייתה דרך חלקה. אבל הבת שלי היא לא כמו אף אחד אחר. בחיים לא ידעתי כזו אהבה, לא מצאתי כזה כוח כמו בלהיות אמא שלה.

אני קניתי את המתנות, הקישוטים לבית, הנרות, המפיות, תיאום עם הגננת והמדריכה בחוג, הכנתי איתה עוגה ובראוניז, ואחרי שקילחתי, השכבתי והרדמתי אותה - ניפחתי, הדבקתי, סידרתי, הרמתי ומצאתי סלוטייפ אחר להדביק איתו.

בוטלה לנו ההצגה של הבוקר, אז החלטתי באופן ממש לא פולני לתת לגיזרת מתנה אחת לפני יום ההולדת. #יומולדת4

אני מרגישה שהיום עדיף שלא אענה לטלפונים, הודעות ופוסטים. סוג של רימון עם ניצרה רופפת.

לייף בי לייק - מתקשרים אלי כשאני בפגישה. אני חוזרת אליהם כשאני יוצאת ואומרים שרוצים להקדים לי את שיחת הטלפון עם הרופאה שאחראית על הצנתור שלי, ואם אפשר היום. אני עונה שאני זמינה כל היום. אז כמובן שמתקשרים כשאני באמצע הביס של ארוחת הצהריים.

שיחה ראשונה לגבי מועד האזכרה לאבא, שנה אחרי שהתחפף. איך הזמן טס כשסוחבים.

כמו כן, אני לא מוצאת את בראד פיט מושך.

נמאס לי להיאבק על הגבולות שלי. למה חייבים לבחון אותם? למה תכניות או נוחות של אחרים תמיד חייבים לבוא על חשבון של מישהו? למה כולם לא יכולים פשוט ללכת לעזאזל?! זהו. תודה לכולם/ן.

אני ממש ממש מעריכה את הגב שנתתם/ן לי פה, עזר לי לגבש תגובה מעבר לבכי וכעס. היום עדכנתי שבחנתי אופציות להתגמשות - מה שנכון - והפעם זה לא עובד, ושאין בעיה שנחגוג איתם בהזדמנות אחרת. המסמר האחרון היה שאפילו אמא שלי אמרה שהוא יצא לא בסדר, ואם היא אומרת את זה על משהו שלא היא נפגעה ממנו אישית, פייי.

רציתי לחגוג לגיזרת יום הולדת אצל הגיסה, שכבר אין לה למי לארגן מסיבות אז ממש רצתה לעשות אצלה, אבל אז האח שגר בחיפה אמר שדרומית למודיעין זה רחוק לו ואולי בכלל נעשה אצלי. בהתחלה נפגעתי, אז בכיתי, אח''כ התעצבנתי ואחרי שיחה עם הפסיכולוגית, כשהתקשר פעם שלישית, אמרתי לו שבבית כבד לי מדי ואין לי עזרה,

הבאתי רק שתייה, לא צריך לעודד צרות. בדרך נסעתי לבקר את אבא שלי, ומכיוון שהייתי עם הגיזרת, הסברתי שזה מקום שנוסעים אליו כשמתגעגעים למישהו שכבר אי אפשר לראות. קיבלה את ההסבר. אני ניקיתי קצת את הקבר והיא רקדה על המצבה הריקה ששמורה לאמא שלי, וחשבתי כמה אבא שלי היה נהנה לראות את זה.

ביום רביעי רצתי 6.5 קילומטר, היום רצתי 8 קילומטר (שוב ב-69 דקות) בהתאם לתכנית של Runna. אני בהחלט חוששת שלא אצליח לעבור לריצה בחוץ באותה רמת הצלחה, וצריכה להתחיל לשחרר ממחשבות על קצב בקונטקסט של מירוץ הלילה של פתח תקווה. אני מותשת ולא בהיי הרצוי, אבל בהחלט לא מוותרת. #זזנו

מוקדש ל @snoopa.bsky.social: youtube.com/shorts/cv2-o...

#להחמידאתהפיד #פידכלבים