שמתי לב שלפעמים אני מדברת עם אלוהים באותה נימה שבה אני מדברת עם הצ'אט

עוד מוקדם לדעת אם לכתוב לפסיכולוג שלי לשעבר רק כדי לגלות שהוא עזב את הארץ אבל מוכן לקבל אותי בזום תהיה החוויה המשפילה של חודש אפריל או שיש עוד בקנה

אימת השגרה

עכשיו לנסות להיזכר למה התכוונתי בכל הפעמים שאמרתי "אחרי המלחמה הכל צריך להשתנות"

לוחמה פסיכולוגית של השלב הלוטאלי

לא נעים אבל פחות עובד לי להיות בחופש עכשיו

תודה על ההתראה הזאת, אמא שלי בדיוק התחילה לדבר על ניקוי אבק

התרחש נס חג הפסח, ים סוף נחצה לשניים וכל הכוכבים הסתדרו ככה שאנחנו נוסעים רק לסדר אחד עם מינימום פאסיב אגרסיב, אז כנראה שיפגע בנו טיל בדרך

העניין עם לעבור משיגעון לשפיות או להיפך כל יום זה שנהיה קשה להבדיל ביניהם

אבל למה דווקא פסח תמיד צריך לפתוח את שערי הגיהנום המשפחתיים. זה כל כך ספציפי

למה הנפש לא שולחת איזה "האירוע הסתיים"?

אווירה של סרוטונין youtu.be/m2ua3O_fdCY?...

כל אחד ותחליפי המציאות שלו

כשאני מסטולה אני מסוגלת להסתכל על דברים בחיים שלי ולבחון אותם מזוויות חדשות ואני באמת מרגישה גאון אבל במקביל אומרת לעצמי "אני כמו ההוא...דוקטור טיים"

לפעמים אני חושבת שאני אהיה עצובה בגלל דבר אחד ובסוף אני עצובה בגלל דבר אחר

יש זמנים ממש מעטים במהלך היום בהם אני *לא* רוצה שתהיה אזעקה

יש מחורפנות ממני אבל אין מחורפנת כמוני

למות מבפנים זה רק עניין של אימון

כל מה שתוכנן לחודש מרץ בוטל או יתבטל חוץ מהאירוע שמצריך להגיע לבית כנסת ברמת השרון בשמונה בבוקר. ביום שבת

השתכנעתי שהמלחמה לא תיגמר לעולם אז אפשר לסיים אותה כי אני תמיד טועה

ירדנו למקלט רק בשתי האזעקות הראשונות של הלילה וזאת רמת אובדנות שאני יכולה לחיות איתה בשלום סורי נוט סורי

זה לא תמיד דבר חיובי לראות את העתיד

אה רק יום שני בשבוע השני למלחמה מעניין מאוד דווקא הרגיש כמו שנתיים

בסוף השתלם לצאת מהבית וללכת למשרד כי אני כל כך מרגישה כמו בנאדם שהכנתי סלט

משום מה הדבר הכי קשה בניהול מאניה זה לא להגיב למחמאות ב"אני יודעת"